רבינו יונה על ברכות ו.

ואמר מורנו הרב נר"ו דאכתי איכא למידק דהא חזינן בציצית ותפילין שמצותן כל היום ואפ"ה אם חלץ אותן וחזר ומניחן פעם אחרת צריך לברך ובציצית נמי אע"פ שמצותו כל היום אם מתעטף בו הרבה פעמים ביום צריך לברך על כל פעם ופעם וקבלה בידו מרבותיו שאפי' נפל מעליו ולקחו מיד ונתעטף בו שמברך עליו ואע"פ שלא נתכוין להסירו מעליו והכא נמי אע"פ שמצות הקריאה כל היום היה לו לומר שיברך ברכת התורה בכל פעם ופעם ונראה לו לתרץ שאינו דומה זה לזה מפני שהתפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך אבל בקריאה כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר ואין צריך לחזור ולברך ואפילו כשקורא בלילה לא נאמר שהלילה מהיום האחר הוא שיצטרך לחזור ולברך שאף על פי שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום וכדאמרינן בירושלמי אמר ר' יוחנן אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא כלומר מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום וכיון שכן ואנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום אם כן אנו כמו פועלים שאין לנו להתבטל מהקריאה ומה שאנחנו מתבטלין ממנה ביום הוא כמו הלואה אצלינו ואנחנו פורעין אותה בלילה הנה שקריאת הלילה היא מהיום ההוא ולפיכך בברכה שבירך בבקר להפטר ממה שלומד ביום באותה ברכה נפטר גם כן במה שלומד בלילה:

וכיוצא בזה הורה רבי יעקב ז"ל לענין סוכה שאמר שאינו מברך כשנכנס לישן בה מפני שמא לא יוכל לישן והויא ברכה לבטלה וכ"ת יברך בשעה שמתחיל להתנמנם שמא באותה שעה אין ידיו נקיות דידים עסקניות הן ושאלו לו א"כ היאך ישן בה בלא ברכה והשיב שהברכה שמברך בשעת אכילה פוטרת הכל עד אכילה אחרת שהאכילה היא יותר עיקר מכל שאר הדברים ועל כן עשו עיקר ממנה לחייבו שיברך בשעת אכילה כדי שיפטור השינה והטיול וכל מה שמשתמש בה עד אכילה אחרת הכא נמי בברכה שבירך בבקר נפטר עד יום אחר:

פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא יצא וכו'. פירש רש"י ז"ל שבשעה שהתחיל הברכה טעה במחשבה שהיה סבור שהוא שכר ופתח ואמר בא"י אמ"ה על דעת שיסיים בשהכל נהיה בדברו ובינתים הכיר שהוא יין וגמר הברכה כראוי וסיים בפה"ג יצא כיון שחתם כראוי וכו' וכן מפרש באידך ברייתא בשחרית פתח ביוצר אור וכו' ר"ל שהיה מכיר שהוא יום והתחיל בא"י יוצר אור ואחר שהתחיל נתבלבלה דעתו וחתם בא"י המעריב ערבים פתח במעריב ערבים וכו' פירש דמתחלה הכיר שהיא לילה והתחיל לומר מעריב ערבים ובינתים שכח וחתם בא"י יוצר המאורות לא יצא כיון שחתם בטעות שהכל הולך אחר החתימה כדמפרש ואזיל ומאי דמדמי להו תלמודא אהדדי משום דכמו דלעיל אזלינן בתר חתימה ולא חיישינן למה שנתכוון בטעות בשעה שהתחיל הברכה הכא נמי אזלינן בתר חתימה ולא חיישינן למה שאמר ההתחלה בטעות ואם היה שחרית ופתח במעריב וסיים ביוצר המאורות יצא ולפי זה הפי' יש לשאול מאי דאמרינן אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ולא איפשיטה ואם איתא שאינו אלא במחשבה אמאי לא אפשיטה שאע"פ שכוונתו היתה לברך בטעות על היין מה בכך הרי נעשית המצוה ומצות אינן צריכות כונה ולפי מה שפסק הרי"ף ז"ל (בפ"ג דר"ה ד' כח.) דמצות צריכות כוונה אתי שפיר דמשום הכי אמרינן בתר פתיחה אזלינן שלא נתכוון לברך על שכר ולא יצא דמצות צריכות כוונה או בתר חתימה אזלינן ויצא שהיתה החתימה כראוי:

אמנם רבינו האי גאון זכרונו לברכה והרבה מן המפרשים פסקו דמצות אינן צריכות כונה וקשה להם דהוה לן למימר שאע"פ שלא נתכוון לברך על השכר מתחלה כיון שנעשית המצוה יצא ואמאי לא איפשיטא וי"ל דאפי' מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב (סוכה ד' מב.) דאמרי' מדאגבהו נפק ביה וכן כל כיוצא בזה אבל במצות שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות:

ורבינו שמואל ז"ל סובר שאע"פ שמצות אין צריכות כוונה ויצא בדיעבד זהו כשעושה המצוה בסתם אבל כשמתכוין בידיעה שלא לצאת ודאי אינו יוצא והכא מהאי טעמא לא איפשיטא משום דקסבר דחמרא הוא ופתח בדחמרא ונתכוון שלא לצאת משכרא כלל אלא מחמרא ומזה הטעם אומר שנוהגין העולם להבדיל בביתם במוצאי שבת אע"פ ששמעו הם ונשיהן ובני ביתם ההבדלה בבהכ"נ ואין הברכה לבטלה מפני שבשעה ששמעו אותה בבהכ"נ היתה כוונתם שלא לצאת בה כי אם באותה שמבדילים בביתם והכא נמי כיון שנתכוון שלא לצאת אלא מן היין לא יצא:

והרמב"ם ז"ל מפרש בענין אחר שפתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא ר"ל שגמר כל הברכה כמו אם היה שכר ואח"כ סיים ואמר בפ"ה קודם שישתה כגון שאמר בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו ובפ"ה יצא כיון שסיים כראוי ואפי' סיים בדשכרא כלומר ששתה מיד שאמר שהכל נהיה בדברו ונמצא שהיה הסיום כמו בשכר יצא אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא כגון שאמר בא"י אמ"ה בפ"ה ושהכל נ"ב מאי בתר פתיחה אזלינן כלומר אחר מה שאמר בתחלה בפ"ה ולא יצא שהברכה לא היתה כלום או אחר מה שאמר בסוף שהכל והברכה נאמרה כראוי ויצא ולא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא דמספיקא א"א ברכה לבטלה והאי אידך ברייתא דבשחרית פתח ביוצר אור מפרש אותה שהתחיל בא"י יוצר אור ובשעת החתימה במקום בא"י יוצר המאורו' חתם בא"י המעריב ערבים וכן כולה על זה הדרך כמו שכתבנו למעלה לפירש"י ז"ל ויש קושיא לדרך הזה דבגמרא חזינן דמדמי הני ברייתות אהדדי ולזה הפירוש אינן דומות דחיתום האמור בכאן ר"ל חיתום מדבר א' בלבד או מיוצר המאורות או ממעריב ערבים וחיתום האמור למעלה הוא שבסוף אמר מענין אחד ובאותה חתימה עצמה אמר מתחלה מענין אחר ונמצא שבין בא"י ובין החתימה עצמה מפסיק ולפיכך נראה שהפירוש האחר הוא יותר עיקר:

ואע"פ שההלכה מתפרשת בדוחק לפי' ר"מ ז"ל אפ"ה לענין הדין נראין דבריו ואם אירע מעשה כך שאמר על היין בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בפ"ה יצא וכן על השכר אם אמר לדעת יין בא"י אמ"ה בפ"ה שהכל נ"ב יצא וכן ביוצר אור אם חתם בשחרית בא"י המעריב ערבים יוצר המאורות יצא ולא נחוש להפסקה מפי מ"ו הרב נר"ו:

א"נ סיים בדנהמא. כלומר שבמקום ברכת העץ ועל פרי העץ אמר ברכת המזון יצא דתמרי נמי מיזן זייני ולפיכך יוצא בבה"מ אדתמרי משא"כ בשאר פרי של ה' מינין ואמרו רבני צרפת ז"ל שגם על היין אם שתה אותו ושכח ובירך בהמ"ז [במקום] על הגפן ועל פה"ג יצא וכן נראה בפירוש בסוגיית הגמ' דאמרי' התם (דף לה:) דחמרא סעיד ומשמח והוינן בה אי הכי ניבריך עליה שלש ברכות ומהדרי' לא קבעי אינשי עליה דמשמע דמן הדין היה לברך עליה לכתחלה כמו על הפת אלא משום דלא קבעינן עליה ומדחזינן שהקשו גבי יין שנברך עליה לכתחלה ג' ברכות ולא הקשו בתמרי משמע דיותר פשוט הוא דיין מיזן זיין מהתמרי' וכיון שפוטרת התמרי' בדיעבד הוא הדין נמי דפוטרת גבי יין בדיעבד שהרי אפי' לכתחלה היו אומרים שיברך עליו זה אלא משום דלא קבעי עליה ועוד אומרים רבני צרפת ז"ל שאפי' לא אמר אלא ברכת הזן בין על היין בין על התמרי' יצא ואע"פ שאין בה אלא מעין הזן בלבד ובברכת על העץ יש בה מעין שלש כיון דמטעם שהם מזון אמרינן שיצא אפי' לא אמר אלא ברכת הזן בלבד מספיק ויצא מפי מורי הרב נר"ו: