רבינו יונה על ברכות ד:

לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור וכו'. כלומר שקודם שיקראו הצבור הפרשה בבית הכנסת יקרא אותה בביתו בין בשבת עצמו בבקר בין בכל אותו שבוע אבל אין לו להקדים משבוע זה לשני שבועות או לשלשה ויש בני אדם שנוהגי' לקרות מעט בכל יום ויום מהשבוע ומסיימין בשבת:

ואפי' עטרות ודיבון. יש מפרשים דנקט זה הפסוק מפני שאין לו תרגום וקאמר שאפי' הפסוקים שאין להם תרגום צריך לקרוא אותם שלשה פעמים וזה אינו נראה שהרי מצינו הרבה פסוקים אחרים שאין להם תרגום כגון פסוקים של ברכת כהנים ואחרים הרבה ולמה לא הזכירם וע"כ נראה דמשום הכי נקט האי קרא לאשמעינן דאפי' עטרות ודיבון שאין לו תרגום אונקלוס אלא תרגום ירושלמי שזהו מכללתא ומלבשתא צריך לומר אותו התרגום שיש לו והפסוקים אחרים שאין להם לא תרגום אונקלוס ולא תרגום ירושלמי אפשר שדי בשיאמר אותם שתי פעמים ואפשר שצריך לומר אותם שלש פעמים. מפי הרב נר"ו:

מתני' מאימתי קורין את שמע בשחרית כו'. כלומר מאימתי זמן קימה דמשם ואילך התחלת זמן ק"ש ואם קרא קודם לכן לא יצא אלא בשעת הדחק ומהדרינן משיכיר בין תכלת ללבן בגמרא אמרינן בין תכלת שבה ללבן שבה ואית דמפרשי בין לבגד אחד של תכלת לבגד של לבן ואין זה נכון שזה כשעלה עמוד השחר מיד יכול להכירו ולפיכך נראה יותר כמו שפירש בתלמוד ירושלמי שבחוליות שבציצית יש אחד של תכלת ואחד של לבן וכשמכיר בין חוליא של תכלת לחוליא של לבן הוא זמן קימה ומשם ואילך מתחיל ק"ש של יום:

רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי. יש מפרשים מלשון החציר והבצלים דמתרגמינן כרתי ובצלי ואינו נראה דמה ענין תכלת אצל כרתי אלא ודאי הנכון כמו שפירש הרב רבי נתן בעל הערוך דכרתי הוא מין צבע שקורין הינדי ודומה לתכלת ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת ק"ש לכתחלה ומשם ואילך זמן קימה לרוב בני אדם והכי משמע בירושלמי:

עד הנץ החמה. כלומר סוף זמנה לכתחלה עד שתנץ החמה והנץ החמה הוא מלשון הנצו הרמונים כלומר עד שעה שחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים:

ר' יהושע אומר עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות ואע"פ שבשאר מקומות (בשבת דף קיא: וד' קכח.) אין אנו פוסקין הלכה דכל ישראל בני מלכים הם בהא הלכה היא וסוף זמן ק"ש הוא עד שלש שעות שעדיין זמן קימה לקצת ויוצא בדיעבד:

אמר אביי לתפילין כאחרים. יש ספרים שגורסים לתפלה ואפילו לאלו הספרים פירושו תפילין והא דאמרינן דזמן תפילין משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו לא משום דלילה לאו זמן תפילין הוא דודאי לילה זמן תפילין הוא אלא שחכמים חששו מפני שהוא זמן שינה ושמא יפיח בהן ואמרו (מנחות לו:) הלכה ואין מורין כן ואביי דאמר לתפילין כאחרים לא בא למעט שאין זמנן קודם אלא אתא לאשמעינן שאם בא לשאול מתי הוא זמנן נשיב לו משעה שיראה את חבירו אבל קודם זה הזמן אין מורין לו ומה שאמר משיראה את חבירו פירוש בחבירו הרגיל אצלו דאי בשאינו רגיל אפילו לאחר כמה שעות לא יכול להכירו והטעם דתלו אותו בשיראה את חבירו משום דבתפילין כתב ראיה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך וציצית שמצותו ביום כדיליף (שם מג:) מקרא דוראיתם אותו אפשר שזמן התחלתו הוא ג"כ משיראה את חבירו או אפשר שזמנו משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. מפי מורי הרב נר"ו:

תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה. כלומר קודם הנץ החמה וכדאמרינן ע"ש עם חשיכה ואינו רצונו לומר חשיכה ממש אלא קודם חשיכה ואמר מורי הרב נר"ו שאע"פ שהותיקין היו קורין אותו סמוך להנץ החמה אפי' הכי מודו דזמן התחלת קריאתה קודם הוא דהלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות דהא רב הונא דהוא בתרא פסק כוותייהו ואביי נמי הכי סבירא ליה שלא בא אביי לחלוק על הפסק שפסק רב הונא אלא שאמר שהותיקין מתוך שהיו מדקדקין במצות והיו רוצים לסמוך גאולה לתפלה היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיתפללו מיד כשתנץ החמה ויסמכו גאולה לתפלה ואם היו מתחילים לקרותם מיד כשיכיר את חבירו היה הרבה בין זה השיעור ובין הנץ החמה והיה להם להתאחר אחר ק"ש ולהמתין עד שתנץ החמה ונמצא שלא היו יכולין לסמוך גאולה לתפלה ומתוך כך היו צריכין לקרותה סמוך להנץ החמה אבל לאדם אחר שאינו חושש לסמיכות גאולה לתפלה מודה שיוכל לקרותה לכתחלה משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו וקודם לכן אין לו לקרות אלא בדיעבד א"נ בשעת הדחק שקורא אותה אחר שעלה עמוד השחר כדכתבי' לעיל. הנה למדנו שיש בזמן התחלת ק"ש שני זמנים לדברי הכל הראשון אחר שעלה עמוד השחר בדיעבד כגון בשעת הדחק והשנית זמן קריאתה לכתחלה והוא משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו כדכתבי' וכמו כן יש שני זמנים בסוף הזמן אחד לכתחלה ואחד בדיעבד ואפילו לותיקין האחד לכתחלה והוא עד שתנץ החמה והשנית בדיעבד והוא עד ג' שעות כר' יהושע וראיה לדבר דאין זמנה לכתחלה אלא עד הנץ החמה בלבד מדתנן בפרק מי שמתו (ד' כב:) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא אלמא משמע דמש"ה הצריכוהו לקרות במים כדי שלא תעבור זמנה ואם איתא דזמנה לכתחלה אחר הנץ החמה למה הצריכו אותו לקרותה במים אלא ודאי מפני כך אמרו יתכסה במים ויקרא ולא חששו למה שאינו סומך גאולה לתפלה מפני שראוי לחוש יותר שתנץ החמה בינתים ויעבור זמן ק"ש לכתחלה ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה שהרי אח"כ יש לו לעלות ולהתכסות ואין לך הפסקה גדולה מזו אפי' הכי רצו חכמים שיקרא ק"ש בזמנה והיינו קודם הנץ החמה משיסמוך גאולה לתפלה הרי נראה מכאן בהדיא שזמנה לכתחלה עד סוף הנץ החמה ובדיעבד עד שלש שעות כר' יהושע דהא איפסיקא הלכתא כותיה וא"ת מנין לנו דותיקין סוברין דזמן ק"ש לכתחלה אינו אלא עד (סוף) הנץ דלמא ס"ל דאפי' אחר הנץ הוא זמנה לכתחלה ומה שהיו מדקדקים וקורין קודם הנץ לא היו עושין זה מפני שאין זמן ק"ש לכתחלה אח"כ אלא מפני שזמן התפלה הוא כשתנץ החמה והיו צריכין להתפלל מיד היו מדקדקין וגומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמכו גאולה לתפלה ולעולם זמן ק"ש הוא אפי' אחר הנץ לכתחלה דייראוך עם שמש יכולין הם לפרשו גבי ק"ש כמו גבי תפלה שהכל היא בכלל יראה וי"ל דבהכרח אנו למדים מדברי ותיקין דס"ל דסוף זמן ק"ש אינה אלא עד הנץ החמה לכתחלה דמסתמא לשון ייראוך עם שמש אינו רוצה לומר בזריחת השמש דוקא אלא לאחר שנתפשט השמש בעולם כדאמרינן גבי תפלת (המנחה) (שבת קיח:) א"ר יוסי יהא חלקי עם מי שמתפלל (אותה) עם דמדומי חמה ודאי ר"ל בעוד שהשמש על הארץ עדיין ואם איתא שזמן ק"ש לכתחלה אחר הנץ כיון שזמן תפלה אינה בתחלת זריחת השמש דוקא למה היו צריכין להטריח ולדקדק כל כך מפני סמיכת גאולה לתפלה הרי אפי' בלא זה הדקדוק יכולין לסמוך שאע"פ שיקרא ק"ש אחר הנץ מעט עדיין הוא זמן תפלה לכתחלה ויוכל לקרות ק"ש אח"כ ולסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי אע"פ שזמן תפלה אחר הנץ החמה הוא זמן ק"ש אינו מהנץ ואילך ומפני שלא יעבור זמן ק"ש דלכתחלה היו מדקדקין שיקראו ק"ש בעונתה קודם הנץ ושיגיעו לגאל ישראל בהתחלת הנץ שמשם ואילך זמן תפלה ויסמכו גאולה לתפלה וא"ת מנין לנו דותיקין סוברין כר' יהושע דבדיעבד יוצא עד שלש שעות דדילמא ס"ל דאפי' בדיעבד אינו יוצא מהנץ החמה ואילך י"ל דבהכרח למדנו גם זה מדבריהם שסוברים דבדיעבד יוצא אחר הנץ מדחזינן שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה ואם איתא דאינו יוצא בדיעבד אחר הנץ היאך היו מצמצמין כ"כ שיגמרו אותה עם הנץ החמה ממש היה להם לחוש שמא יעבור זמן ק"ש ולא היו מכניסין ק"ש בספק כזה אלא ודאי ס"ל דבדיעבד יוצא אחר הנץ ולפיכך היו מצמצמין כ"כ שהיו חושבין אפי' אם נטעה פעם אחת בשיעור לא נחוש שאע"פ שעבר זמן ק"ש דרבנן עדיין לא עבר זמן ק"ש של תורה שזמנה בדיעבד עד ג' שעות:

ומצינו למדין שאפילו לותיקין זמן ק"ש לכתחלה משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו עד סוף הנץ החמה ובדיעבד בשעת הדחק יכול להתחיל ולקרוא אחר שעלה עמוד השחר ובסוף נמי קורא ק"ש בדיעבד עד שלש שעות ואע"ג דאמרינן שזמנה לכתחלה (הינה)[אינה] מהנץ החמה ואילך אפ"ה אם לא קרא אותה קודם הנץ יש לו להקדים ולקרותה במהרה כל מה שיוכל והכי משמע במסכת יומא (דף לז.) דתנן התם הילני המלכה עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל ואמרינן עלה בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות ניתזין ממנה ובה היו יודעין שהגיע זמן ק"ש ואמר אביי (שם.) לשאר עמא דירושלם כלומר לא היה צריך זה לכהנים שהיו בבהמ"ק שהם היו קמים קודם אלא לשאר עמא דירושלם שלא היו קמים כל כך בהשכמה היתה הכירא זו הנה שאחר הנץ היו קורין אותה אלא שהיו מקדימין לקרותה מיד: