רבינו יונה על ברכות ג.

כיון דתקינו רבנן ה' שפתי תפתח בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. פירוש זה הפסוק דבוק עם הפסוק שאחריו שאומר כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' ואמר אותו דוד כשהיה מתפלל על חטא בת שבע שחטא בו במזיד ועל המזיד אין מביאין קרבן שאין קרבן בא אלא על השוגג ועל כן היה מתפלל לבורא תסייעני שאוכל לכוין בתפלתי ולספר מעלליך כדי שתהא תפלתי מקובלת שכיון שלא תחפוץ זבח על המזיד תהיה תפלתי כפרה במקום קרבן ועכשיו ג"כ שאין לנו בהמ"ק ואין אנחנו מקריבין קרבנות אנו אומרים אותה על אותו ענין שתהיה תפלתנו מקובלת ורצויה במקום זבח וקרבן ומפני שנתקן על ענין התפלה אמרו דכתפלה אריכתא דמיא. מפי מורי הרב נר"ו:

שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. פי' אע"פ שהצדיקים אינם רודפים אחר הכבוד כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות ספ"ד). כלומר מן העוה"ב אין זה הכבוד שלהם אלא כבוד הבורא יתברך כמו שאמר בסוף המזמור הדר הוא לכל חסידיו ואותה הרוממות כמו חרב פיפיות לשמרן מן המזיקין ולעשות נקמה בגוים:

ואם ת"ח הוא א"צ משום דתורתו משמרתו וכדאמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח.) ומאי דאמרי' (דף נד:) ג' צריכין שימור חולה חיה חתן וכלה וי"א אף ת"ח בלילה זהו כשעומד יחידי באישון לילה ואפלה:

שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים וכו'. פירוש כשקידש עזרא את ירושלים היו הולכים סביבות העיר ואומרים שיר זה להבריח הפגעים והמזיקין והיו אומרים אותו בשמחה ובשירים ומפרש ואזיל שאותו שיר של פגעים הוא יושב בסתר עליון ולא גרסינן ואומר אלא אומר דפירושי הוא דקא מפרש מהו שיר של פגעים:

והאמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה וכו'. מתוך כך הקשה בכאן ולא הקשה לגבי ק"ש שעל מטתו מפני שאלו הפסוקים אינו אומר אותן לעולם לשם חובה והם של שמירה ונראה כמו שמתרפא בדברי תורה אבל בק"ש שדרך הוא לאומרו לשם חובה אינו נראה כמתרפא בדברי תורה:

על תפלתי שתהא סמוכה למטתי. ומיירי בתפלת שחרית שאין לו לעשות שום מלאכה קודם שיתפלל דאי בתפלת ערבית צריך שיתפלל אותה לכתחלה ביציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה כדכתיבנא לעיל ורש"י ז"ל פי' שהיה נזהר דאפי' לקרות לא היה רוצה אחר שעלה עה"ש עד שיתפלל ואומרי' רבני צרפת ז"ל שלא מצינו בשום מקום שהלימוד יהא אסור. ואפי' לדברי רש"י ז"ל אין לאוסרו אלא כשלומד לעצמו מפני שיכול להתפלל תחלה ולחזור ללימודו אח"כ אבל במי שמלמד לאחרים ודאי מותר כיון שהשעה עוברת דזכות הרבים דבר גדול הוא ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ שכן מצינו ברבינו הקדוש ז"ל שהיה מלמד לתלמידיו וכשהיה מגיע זמן ק"ש היה מעביר ידיו על גבי עיניו וקורא ק"ש וחוזר ללימודו ואח"כ הי' מתפלל ולא היה חושש אע"פ שהיה מגיע התחלת זמן התפלה ולא חיישינן שמא ישכח ותעבור השעה דכיון שהתפלה דרך הוא להתפלל אותה בכל יום יתן אל לבו הדבר ויזכור ויתפלל:

כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם. ואין זו ראיה דודאי אינו לשון צפון אלא סימן לזכר בעלמא וכן הרבה פסוקים שמביא אינן אלא לסימן ואומרים שהטעם הוא מפני שהמנורה היתה בדרום ושולחן בצפון והשולחן כנגד העושר והמנורה כנגד התורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכדאמרינן (בבא בתרא דף כה:) הרוצה להתחכם ידרים והרוצה להתעשר יצפין וסימנך שולחן בצפון מנורה בדרום ועדיין הדבר סתום דמה טעם הוא לומר שבעבור זה יזכה לבנים זכרים ואומר מורי הרב נר"ו שהחכמים נתכונו בזה לומר שקודם שישמש מטתו שיזכור השולחן שהוא כנגד העושר והמנורה שהיא כנגד התורה ויתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות והתפלה שמתפלל קודם ההריון היא מועילה יותר מהתפלה שמתפלל אח"כ מפני שבשעת ההריון גוזרין מה יהיה משפט הנער ומעשהו כדאמרי' (נדה דף טז:) מלאך הממונה על ההריון וכו' ואומר טיפה זו עשיר או עני טפש או חכם ואע"פ שהתפלה מבטלת המזל כמו שאמרו (שבת דף קנו.) אין מזל לישראל ורצונו לומר שאינן תלוין במזלם שאם זכו אע"פ שמזלם קשה הזכות מבטלת אותו אפ"ה כדי לבטל הגזירה צריך תפלה ותחנונים יותר אבל כשהיה קודם הגזירה אין צריך להרבות בתפלה כל כך ולפיכך נתנו זה הסימן שיתפלל על בניו קודם התשמיש שיגיעו לאלה השתי מעלות גדולות ומתוך כך גם כן יזכור זה ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויחשוב באשתו כדי שיהיו בניו ראוים:

שנים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל וכו'. והוא הדין אם נכנסו בני אדם הרבה לבית הכנסת אע"פ שלא נכנסו ביחד שאותם שנשארו אחרונים יש לאחד להמתין לחבירו מיהו אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חבירו חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם ישאר יחידי וכי אמרי' שחבירו חייב להמתינו דוקא כשאינו מאריך בדבר אחר אלא בתפלתו אבל אם הוא מאריך בבקשות ובדברים אחרים אין חבירו חייב להמתינו בשום ענין:

טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו. פי' נפשו תפלתו מלשון ואשפוך את נפשי ונפרעין ממנו מדה כנגד מדה כמו שהוא טורף לתפלת חבירו שמתוך שהניחו יחידי נטרפה תפלתו כך טורפין תפלתו שלא תהיה תפלתו מקובלת:

לוא הקשבת למצותי. יש מפרשים מלשון צות רוצה לומר חבורה כלומר אם היית ממתין למצותי והם לאותן שעושין לי חבורה היית זוכה לכל זה ואומר מורי הרב נר"ו שנוכל לפרשו מלשון מצות כמשמעו ור"ל אם היית אתה מקיים שתי מצות שהיית מתפלל כראוי וממתין אח"כ לחבירך עד שיתפלל היית זוכה לכל זה:

הא פרשוה רבנן ואוקמוה בתפלת ערבית וכו'. כתב רבינו חננאל שבימיהם היו הבתי כנסיות חוץ לעיר ומתוך כך אם מניחו יחידי שמא יסתכן מהמזיקים שמצויין שם יותר ונראה דאפילו בבתי כנסיות שבעיר יש זה הדין שדרך העולם כשאדם עומד יחידי בתפלה תפלתו מתבלבלת:

היה לך להתפלל תפלה קצרה. אין לפרש שתפלת צרכי עמך ישראל מרובין קאמר מפני שתפלה זו אין מתפללין אותה אלא במקום סכנה כדתנן המהלך במקום גדודי חיות ולסטים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין והכא ודאי לא איירי במקום סכנה שלא אמר מתיירא הייתי מפני הסכנה אלא שמא יפסיקוני עוברי דרכים הלכך אע"פ שבכל מקום שאומר בברכות תפלה קצרה רוצה לומר תפלת צרכי עמך ישראל מרובין הכא על כרחך אית לן למימר שתפלת הביננו קאמר כך פירש רבינו יצחק הזקן ז"ל ומכאן היה למד שאין אומר הביננו אלא בדרך שמפני שהיה בדרך אמר לו היה לך להתפלל תפלה קצרה דמשמע שאם לא היה בדרך לא היה לו להתפלל אלא תפלת י"ח שהיא ארוכה יותר ומביא עוד ראיה מדקאמר לקמן (דף ל. ע"ש) בפ' תפלת השחר מה בין הביננו לתפלה קצרה הביננו כי מטי ליישוב לא צריך לצלויי תפלה קצרה כי מטי ליישוב צריך לצלויי דמשמע שאין אומרים הביננו אלא בדרך ומה שאמרו כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים אינו רוצה לומר בבהכ"נ אלא בדרך וכן נראה שסובר הריא"ף שכתב לשם כי מטי לישוב לא צריך לצלויי מיהו שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מי שהיה מהלך במדבר וכיוצא בו ונראה שאם עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכונה תפלה ארוכה כל כך שאפילו בעיר מתפלל הביננו בימות החמה. מפי מורי הרב ז"ל: