רבינו יונה על ברכות ב.

פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה. אע"פ שאחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובה מק"ש של יום קורא אותו לילה מפני שעיקר היום אינו אלא אחר הנץ החמה ואילך וכל דבר שמצותו ביום לכתחלה צריך לעשותו מהנץ החמה ואילך וכיון שלכתחלה אינו יום אע"פ שבדיעבד יוצא מק"ש של יום קורא אותו לילה:

אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה. דסבירא ליה להאי לישנא דאע"פ שכבר עלה עמוד השחר עדיין זמן שכיבה הוא אצל קצת בני אדם ואית דבעו מימר דמהכא שמעי' שזמן ק"ש אינו אלא לאחר הנץ החמה דהא חזינן דקודם הנץ החמה יוצא מק"ש של לילה ואין זה כלום דבודאי זה הלשון אינו חולק על (המשנה) ששנינו בפירוש (בדף ט:) דזמן קריאת שמע של שחרית משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות וזהו קודם הנץ החמה וגם אינו חולק על מה שאמרו (שם) ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה שלא היו ממתינין עד לאחר הנץ אלא מתחילין אותה קודם בענין שהיו גומרין אותה בהתחלת הנץ הלכך ודאי אפילו לכתחלה יכול לקרותה קודם הנץ ומה שאמר בכאן לאחר הנץ החמה לאו דוקא אלא איידי דמעיקרא איצטריך למימר קודם הנץ החמה לאשמעינן שאפילו אחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובתו משל לילה הוצרך לומר בהכרח גבי של יום לאחר הנץ ולא בא אלא למעט דאחר הנץ אינו יוצא משל לילה מפי מורי הרב וכתב רבינו אלפס ז"ל דלא פליגי הני לישני אהדדי דתרווייהו הלכתא נינהו וההפרש שיש ביניהם דקודם הנץ החמה כיון שכבר עלה עמוד השחר אינו פוטר כלל אלא בשעת הדחק כגון שכור אבל לא במזיד אבל קודם שיעלה עמוד השחר פוטר בדיעבד אפילו לעושה במזיד אבל אחר שעלה עמוד השחר אינו פוטר אותו הואיל ועשה במזיד כדמפרש ואזיל:

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. יש לתמוה למה אמרו בזה חייב מיתה יותר משאר מקומות שאסרו חכמים כמה דברים וי"ל מפני שבזה אפילו חכמים מודים דמן הדין זמנה כל הלילה אלא שעשו סייג כדי להרחיק האדם מן העבירה ואולי יאמר בלבו כיון שאין זה אלא סייג בעלמא לא אחוש לדבר כי עדיין יש לי פנאי כל הלילה משום הכי הוצרכו בכאן להזהיר יותר ולהודיע שהעובר על דבריהם אפילו בדבר שמותר מן הדין כיון שגדרו הם והוא פורץ גדר ישכנו נחש: