רבינו יהונתן מלוניל על עירובין לד:

ר' אליעזר סבר כיון שאינו ניטל לא. דהוה ליה כמי שאינו קשור ותנן לקמן נגר המונח שאינו קשור בדלת אין נועלין בו והאי נמי מונח הוא ומשום גלוסטרא לא שרינן ליה:

ור' יוסי סבר גלוסטרא מהניא ליה שנראה כלי וכיון דכלי הוא לא הוי כבנין דניכר לכל דלפי שעה משימו שם:

מתני' נגר הנגרר כו'. שקשור בדלת בחבל ואינו תלוי שהחבל ארוך ומתוך שהוא נגרר אינו נראה כקשור ובשאין בראשו גלוסטרא קאמר:

נועלין בו במקדש. דשבות בעלמא הוא דאינו בונה ממש הואיל וקשור לכך אלא הואיל ונגרר מיחזי כבונה ואין שבות דרבנן במקדש שכשגזרו לא גזרו שם לפי שהן זריזין וחכמים היו:

והמונח. שאינו קשור כלל דהוי בנין ממש ורבי יהודה סבר לאו בנין הוא אלא דומה לבנין ובמקדש לא גזרו על השבות:

גמ' אף במדינה מותר. הואיל וקשור אע"פ שאינו תלוי:

ושומטו ומניחו בקרן זוית. כשרוצה לפתוח נוטלו משם ומניחו אחורי הדלת ולפי שאין בו שום היכרא דומה לשאר חתיכות עץ דלאו בני טלטול נינהו וכשנועצין אותו אחורי הדלת כבר מבטלו שם והוי בנין קבוע:

הלכה כרבי יהודה. בנגר הנגרר דמותר אפילו במדינה כיון שהוא קשור אבל במונח דשרי ליה ר' יהודה במקדש לית הלכתא כוותיה כיון שאינו קשור שם כלל הוי בנין גמור שנראה כשאר נגרים ויתדות שנועצין בכותלין והבונה כל שהוא חייב ומלאכה דאורייתא הוא שלא הותר במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין וקרבנות צבור הדוחין את השבת מגזירת הכתוב:

והוא שקשור. בדלת עצמה דמוכח שפי' דלנעול קאי ולא שקשור במזוזה שאחורי הדלת ובבריח הדלת:

ואם ניטל באגדו. שקשור בחבל חזק:

נקמז מהו. שנכנס בחור האסקופה ויוצא הנגר לצד הקרקע ונעוץ בקרקע ועד השתא איירי בשהאסקופה גבוהה ואין החור נקוב עד לארץ:

והגאון רבינו האיי ז"ל אמר נקמז כמו נקמץ הרבה הוא מצוי אצלנו כנגר שעושין בו חריץ ומכניסין בו עץ ועושין מסמר בנגר ובעץ כשנועלו מעמיד אותו העץ בתוך החריץ שבנגר והוא נסגר וכשפותח מפילו והנגר נופל ופותח הדלת:

נשמט מהו. שנפסק החבל שהוא קשור בו והרי הוא נשמט ומונח בקרן זוית:

שרותא. קורה כדמתרגמינן בצל קורתי (בראשית יט) בטלל שריתי:

בי עשרה. כלומר כל כך היתה גדולה שהיה בה משוי עשרה בני אדם ואפילו הכי לא אסר עליה:

אמר תורת כלי עליה. שראוי לישב עליה:

אסיתא. פירוש מכתשת של אבן גדולה:

אדרכא לתך חטים דהיינו חמשה עשר סאין שהוא חצי כור:

מתני' מחזירין ציר התחתון כו'. ציר התחתון של דלת חלון של שדה ושל תיבה ומגדל שפתחיהן מצדיהן דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין:

אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקע בגרזן ובמקבת דהוי מלאכה:

והעליון כאן וכאן אסור. דכיון שיצא עליון כולו נופל מיד והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלים ומלאכה לא התירו במקדש ודוקא בדלתות כלים דמשוי חילוק בין מקדש למדינה אבל בדלתות בתים ובורות ויציע אפי' במקדש אסור בין עליון בין תחתון:

ר' יהודה אומר העליון במקדש וכו'. דסבירא ליה אין בנין בכלים וליכא אלא שבות ובמקדש לא גזרו על שבות:

גמ' ציר דלת של שידה שהן כלים:

במקדש מחזירין. דהא ליכא אלא שבות דאין בנין בכלים:

ובמדינה דוחקין. אם לא יצא כולו מחור האסקופה אלא התחיל לישמט דוחקין אותו בחור. דוחקין בלע"ז אינפושארי:

והעליון כאן וכאן לא יחזיר. דכיון שיצא עליון כולו נופל והוי בונה ממש:

גזירה שמא יתקע. שמא יחזקנו במסמרים ובגרזן דהוי מלאכה ואתחתון במדינה קאי דאי עליון ובמקדש הויא לה שבות והך חזרה גזירה משום תקועה:

של בור ושל דות. דהוי בנין המחובר לקרקע תשיב בנין בכל דהו:

בור [ב"ב דף שד.] בחפירה ודות בבנין:

מתני' מחזירין רטיה. כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום והוצרך לעבוד בשבת או ביום טוב ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין כלי שרת דחציצה (זבחים כד.) פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן:

מחזירה במקדש. דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מידו ומימנע ולא עביד עבודה וזה אחד משלשה דברים האמורים במסכת ביצה (דף יא:) שהתירו סופן משום תחילתן:

אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח (שבת עה:) היינו ממחק האמור באבות מלאכות של שבת:

ואם בתחלה. שלא היתה קשורה לו מבעוד יום וכהן זה לא סילק אותה לצורך עבודה:

כאן וכאן אסור. אפי' במקדש דהכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא שבות זה לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו:

קושרין נימא במקדש כו'. כלומר כנור של לוים לקרבן אם נפסקה בשבת קושרין אותה דקסבר מכשירי מצוה שלא היה יכול לעשותה מאתמול דהא היום נפסקה הנימא דוחה את השבת ואף על גב דקשר אב מלאכה מוקמינן לה בגמרא שקושרה באמצע כלומר שנפסקה באמצעיתה וכשקושרה שם אינה של קיימא שהרי מעכב השמעת קול הניגון ואינו עושה כי אם לפי שעה עד מוצאי שבת אבל מן הצד סמוך ליתדות אסור לקשרה דהוי קשר של קיימא:

ואם בתחלה. שלא היתה שם נימא מעולם שהיה יכול לעשותה מערב שבת או מערב יום טוב אפילו במקדש אסור וקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי שאם היתה עיקרה בפה לא היו מתירין במקדש אפילו קשירה באמצע: