רבינו יהונתן מלוניל על עירובין לב.

אמרו לו לא תהלך חבית זו יותר מרגלי בעליה. דהא קי"ל שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים אבל על המים אין אנו קפדים דמיירי במים שנשאבו מן המעיינות דכיון דניידי [דף מו.] לא קנו שביתה כלל אפילו כרגלי מי שלקחן מן המעיין ביו"ט ואע"פ שזכה בהם הממלא אינם כרגליו לבדו אלא כרגלי כל אדם והחבית נמי מיירי [אפי'] בחבית של הפקר דכיון דלא נייד קני שביתה והאי אמרו לו [דף צז:] רבי יוחנן בן נורי הוא דס"ל דנכסי הפקר קנו שביתה אבל רבי יהודה סבר שאין קונין שביתה כרבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי בפרק מי שהוציאוהו:

גמ' כשילדתו אמו בשדה. מפורש בפירוש המשנה:

מתני' היה קורא בספר על האסקופה וכו'. כל הספרים שהיו עשויין בימות הראשונים היו עשוין בגליון כעין ספר תורה שלנו והאסקופה היא כרמלית ולפניה היא רה"ר ונתגלגל ראש הספר מידו לרה"ר עם העמוד השני:

גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו דליכא אלא משום שבות דהא אגדו בידו הוא ומשום כבוד ס"ת שרינן להחזירו שאם היה נופל מידו לגמרי ליכא אלא איסורא דרבנן:

היה קורא בראש הגג וכו'. שהוא רה"י ונתגלגל ראש הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים התחתונים ברה"ר גוללו אצלו שהרי עדיין לא הוי באויר רה"ר אבל משהגיע לעשרה טפחים התחתונים אסרו לגוללו ומיירי בכותל משופע שעשוי כמין מדרון רחב מלמטה ומתקצר ועולה דכיון דבולט מלמטה נח על בליטתו ואע"ג דאגדו בידו גזרינן משום דילמא יפלו שני ראשיו שם ואיכא איסורא דאורייתא משא"כ באסקופה לפיכך הופכו על הכתב כלומר מהפך האותיות כלפי הכותל שלא יהא כל כך מוטל בבזיון ומניחו שם עד שתחשך וחסורי מיחסרא והכי קתני בד"א בכותל משופע אבל בכותל שאינו משופע אפי' בפחות מג' טפחים גוללו אצלו דברי ר' יהודה שר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו דבעינן הנחה ע"ג משהו אבל הגיע לארץ לגמרי הופכו על הכתב דאסור לגוללו דהא נח ברה"ר ואע"ג דאגדו בידו גזרינן משום שמא לא יהא אגדו בידו. ור"ש לא גזר כיון דאגדו בידו ואיכא בזיון דכתבי הקדש שרינן ליה להחזירו אצלו:

גמ' לא התירו להפוך יריעה על פניה. משום בזיון דכתבי הקודש אלא כיצד יעשה פורס עליה את הבגד:

התם אפשר. הוא לכסותה בסודר שהרי בביתו הוא עומד ובהיתרא יכול לעשות ולמה נתיר לו זה הבזיון אע"פ שהוא קטן הכא בנתגלגל הספר מידו אי אפשר לו בלאו הכי שהרי אינו יכול לפרוש עליו סודר שיוסיף על חטאתו פשע:

והא לא נח. וכיון דלא נח ליכא אלא איסורא דרבנן וכשם שהתרנו באסקופה להחזירו אצלו כמו כן נתיר כשהוא בראש הגג:

בכותל משופע. רחב מלמטה וצר מלמעלה והולך במדרון ונמצא שנח באויר רה"ר וכיון דאי לא הויא אגדו בידו הוה איסורא דאורייתא לפיכך אינו רשאי לגוללו אצלו:

חסורי מיחסרא כו'. מפורש בפי' המשנה עד מחשבתו משויא ליה מקום:

מתני' זיז שלפני החלון וכו'. כלומר נסר גבוה י' ורחב ד' טפחים והוא מונח לפני החלון רשאין בני העלייה להניח כליהם שם דרה"י גמור הוא ודוקא כלים הנשברים כגון קדרות וקערות שהוא נשמר וזריז שלא יפלו לארץ אבל שאר כלים שאין דרכן להשבר אסור להניחם שם שמא יפלו ברה"ר וירד שם ויכניסם לרה"י וכמו כן אם יוצא הנסר על חצר חבירו נמי לא שרינן להשתמש העליון עליו אלא כלים הנשברים דדילמא אתי לאשתמושי מרשות חבירו שלא עירב עמו לרשותו או שמא יוציאנו מרשות חצרו לרשות הרבים ויחזירנו אחר כן לביתו:

עומד אדם ברה"י וכו'. בבית או על גג או על עמוד גבוה י' ורחב ד' ושוחה ונוטל חפץ העומד ברה"ר מכאן ומניחו כאן ובלבד שלא יוציאנו מארבע אמותיו ממקום שהיה מונח בו ואשמעינן מתני' דלא גזרינן שמא יכניסנו אצלו ולא בעינן שיהא ראשו ורובו שם ברה"ר כדבעי ר"מ לקמן ובלבד שלא יהיו החפצים ההם צריכין לו לאותו מקום שהוא עומד שאם היו צריכין לו אפי' רבנן מודו דבעינן ראשו רובו באותו מקום שמטלטלו כדי שיהא נזכר ולא יביאם אצלו:

לא יעמוד אדם ברה"י וישתין ברה"ר משום דקא מפיק מרה"י לרה"ר ואע"פ שאין בפי אמתו רוחב ד' מיחייב חטאת דמחשבתו משויא ליה מקום וכן הדין ברקיקה:

ר"י אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו. משנתעגל ונאסף לצאת לא יהלך ד"א ברה"ר עד שירוק דכיון דלמשדייה קאי משוי הוא ואע"ג דאמרינן (שבת צב.) הוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור לא דמי התם אין דרך להוציא כלים בפיו אבל הרוק ואוכלים דרכן בכך ומחייב חטאת כדאמרינן בעלמא (כריתות יג:) אם היה שבת והוציאו בפיו חייב חטאת: