רבינו יהונתן מלוניל על עירובין יז.

אבל אם הי' חוט המשקולת יורד כנגדו. כלומ' ששפתו זקופה מאד שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ד"א והשאר מן הגיא הוא מישור ושוה אין מדרונו ממעט מדת התחום על ידי קדור אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה כקרקע חלקה ושוה ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך:

וכמה עומקו של גיא. דנימא מבליעו כשאינו רחב נ':

אמר רב יוסף אלפים אבל יותר מכן אפילו יכול להבליעו אין מבליעו אלא מקדר:

ואם לאו. אין מבליעו כולו אלא מקדר:

הוא דאמר כאחרים. רב יוסף דאמר אלפים ס"ל כאחרים דאפילו יותר מאלפים מבליעו בחבל נ' אם יכול להבליעו:

לא כרבנן. דרבנן עד מאה סבירא להו:

ולא כאחרים. דהא אמרי עד אלפים אמה ולא יותר:

התם. מחלוקת דר"מ ורבנן דאליבא דדברי הכל ביותר מאלפים אינו מבליעו אלא מקדר מיירי שאין חוט המשקולת יורד כנגדו אלא הולך בשיפוע ונמצא שיכול אדם לירד בנחת לתוך הגיא ולפיכך ראוי למדוד מדרונו בענין קדור ולא בענין מדידה יפה:

הכא בחוט המשקולת וכו'. רב יוסף שאומר אפילו בעומק יותר מאלפים מבליעו מיירי בגיא שקשה ירידתו לתוכו הרבה שחוט המשקולת יורד כנגדו כמו שיורד בכותל גבוה שקשה לירד לתוך הבור ולפיכך אין לנו למדוד מדרון הגיא כלל אלא מבליעו בחבל כיון שיכול להבליעו:

וכי חוט המשקולת יורד כנגדו עד כמה. כלומר כמה טפחים אנו רוצין שיהו זקופין ככותל זקוף שנאמר שתהא קשה ירידתו לתוכו ונבליענו בחבל נ' ולא נצטרך למודדו:

אמר אביי ד'. טפחים ויותר כ"ש אבל אם לא היו ד' אלא ג' כיון שהוא עמוק יותר מאלפים אין רשאי להבליעו אלא מקדר אבל לא מדידה יפה כיון שהוא מדרון ואין קרקעיתו שוה וחלק אלא בעלייתו וירידתו מדרון:

פיסקא ל"ש. שמבליעו להר אם יכול ואם לא יכול מקדרו כלומר שמודד אלכסונו לא אמרן אלא בהר המתלקט עשרה טפחים מתוך ה' כלומר דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו שהרי יש במדרונו ה' אמות שהם ל' טפחים קודם שיגבה ההר י' טפחים וכזה השיעור היה כבש המזבח שהיה ל' אמה לגובה ט' אמות של מזבח בלא קרנות המזבח והיו עולין בו במשא כבד עם איברי העולות והאימורין נמצא שכשיש במדרון ג' חלקים יותר על חלק הגבוה ניחא תשמישתיה אבל הר המתלקט י' מתוך ד"א שהם כ"ד טפחים שאין ג' חלקים במדרון יותר מן הגובה לא ניחא תשמישתיה כלל ואפילו אינו יכול להבליע אין מקדרו בחבל של ד"א אלא אומדו והולך לו ויש גורסין מודדו והכל אחד שמודד עביו של הר בראשו ואומדו לפי ראות עיניו שכך עולה עביו וחוזר למדתו וצורת הרב אלפסי בהר המתלקט אין ללמוד כלל [מראש] המזבח שאינו מודד המדרון אלא המישור:

ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. מפורש בפי' המשנה:

אין מקדרין אלא בחבל של ד"א. מפורש בפי' המשנה:

אין מקדרין לא בערי מקלט וכו'. אלא מודדין מדידה יפה שאע"פ שאנו מקילין בדרבנן אבל במדידה דאורייתא לא מקילינן וזהו דקתני במתני' בזו ולא באחרת:

מתני' אין מודדין אלא מן המומחה. פי' גאון ז"ל מלשון (במדבר לז) ומחה אל כתף ים כנרת קדמה והוא לשון הגעה והשגה כלומר אין מתחילין למדוד אלא ממקום [מישור] שנוכל להגיע ממנו אל סוף התחום ולא נצטרך להניח מקום מדידתנו ולילך למקום אחר כדי להבליע הגיא או הגדר שכנגדנו ומ"מ אם התחלנו למוד ופגענו בהן נדון בהם הדין המפורש במשנה ואם לא נוכל להמלט בשום צד שלא נפגע בהם כך נעשה כאשר אמרנו וי"מ אותו כפשוטו שאין מוסרין מדידת התחום אלא למי שהוא ידוע ומומחה שהוא בקי בדיני המדידה והוא מדקדק במדידה:

ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחד. כלומר כשמדד אלפים אמה לרוח מזרחית ומדד ג"כ אלפים לרוח מערבית וניכר לכל ומפורסם למראית העין שאין תחום של מזרח ארוך כמו אותו התחום של מערב כנ' אמות או ק' על איזה מהן נסמך אם למדידו הקצרה ונחסר מן הארוכה כשיעור היתרון שנודע לכל שיש בה ונאמר שטעה באותה המדה הארוכה או שמא נאמר שטעה במדה הקצרה וצריך שנוסיף עליה ובא התנא להשמיענו דתלינן לקולא ונאמר כי זה בקי הוא ושמא מפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכה נתקצרה דתניא בתוספתא שהוא צריך למותחה בכל כחו ומוסיפין על הקצרה ומקולי עירוב שנו כאן:

ריבה לאחד ומיעט לאחד. מתרץ בגמרא ריבה א' ומיעט א' כלומר מודד א' ריבה ומודד אחד מיעט באותו רוח עצמו כגון שנעקרו התחומין ונסתפק להם ובאו ומדדו בתחלה ע"י מודד אחר ויצאה להם המדה השנית חוץ למדה הראשונה שנתברר להם בסוף מקום המדה הראשונה אעפ"כ שומעין למדה השניה שהיא מרובה וקאמר בברייתא ובלבד שלא ירבה השני על הראשון יותר ממדת העיר באלכסונה כי שמא ראשון טעה ולא ריבע את העיר אלא שמדד ממנה כמו שהיא עגולה מג' זויות והשני הוא בקי וריבע אותה והוציא לה זויות ונשתכר באלכסונה ויש לנו לתלות זה האלכסון כנגד כל הרוח כולו כי שמא לכאן הוציא את הזויות או שמא לכאן והוא בקי בריבועה יותר ממנו ותולין לקולא עד שיתברר לנו שהוא טעות בידו: