רבינו יהונתן מלוניל על עירובין י.

מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים אמה לכאן. כדי שיצטרך לצאת לסוף תחומו מבעוד יום:

לא דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן. שאינו צריך לצאת לקראת עירובו כלל:

אלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולא בפת. כלומר צריך לערב ברגליו בשני ולא בפת עירב בפת בראשון מערב בפת בשני הא קא מכין מיום טוב לשבת כשמערב ברגליו בשני דבשלמא עירב בפת בשני ליכא הכנה דהא אוקימנא דשבת מכינה לעצמה משום דתחלת היום קונה עירוב אלא עירב ברגליו הא ודאי הכנה היא כשמערב ברגליו ואומר כאן תהא שביתתי:

אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר מידי לא דאזיל ושתיק ויתיב וקאים. וחוזר לביתו ובכי האי גוונא לאו הכנה היא כיון דשתיק וחוזר למקום שבא. משום דאין זה דומה למהלך אצל שדהו למטייל עד פתח המדינה שאינו אלא הולך ושותק וחוזר לביתו ולא מוכחא מילתא דאי צורבא מרבנן הוא אמרי' שמעת' משכתיה ואי עם הארץ הוא אמרי חמרא איתאבד ליה:

גופא עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. כלומר צריך לערב ברגליו בשני לאותו הרוח עצמו דלאו קדושה אחת הן:

עירב בפת בראשון. ונאכל עירובו מערב ברגליו בשני שאין מערבין תחלה בפת מיו"ט לשבת דהוה הכנה דקרו ליה השתא שם עירוב:

אמר שמואל ובאותה הפת. דקרא שם עלה מאתמול והשתא קא שתיק אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרי עלה שם עירוב השתא:

מתני' ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר וכו'. שמא יעשו ב"ד הגדול אלול מעובר ויהיו שני ימים טובים והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד שני:

מערב שני עירובין. ומניחן ערב יו"ט זה לכאן וזה לכאן ואומר וכו' כדלעיל משום דס"ל לרבי יהודה דשתי קדושות הם:

ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת היא לפיכך או יערב לרוח אחת לשני ימים או אינו מערב כל עיקר:

ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על כלכלה. של טבל ביו"ט ראשון של ראש השנה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו ואם היום קודש אין בדברי כלום דהא אין מגביהין תרומה ביום טוב דשבות דרבנן היא במס' ביצה (דף לו:) ולמחר הוא אומר אם אתמול קדש היה והיום הוא חול תהא זו שאמרתי תרומה על אלו ואם היום קדש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול ואוכל כלכלה המתוקנת ממה נפשך ומשייר תרומה:

ולא הודו לו חכמים. דסברי תרוייהו קדושה אחת הם ואין מגביהין בהם תרומה וביצה שנולדה בזה אסורה בזה דכיום א' אריכתא הם:

וכן ביצה שנולדה. ביום טוב ראשון תאכל בשני דכיון דס"ל שתי קדושות הן ראויה להאכל בשני ממה נפשך שאם יום ראשון עיקר יום ב' חול הוא וביצה שנולדה ביום טוב מותרת לאכול מוצאי יו"ט ואם שני עיקר יום טוב נמצא שיום ראשון הוא חול ובב' ימים טובים של גליות או בשני ימים של ראש השנה לרבי יהודה ליכא למימר בהו מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דכיון דמשום ספקא נאסר בין השמשות ולא משום ודאי כגון שלא היה ראוי לאכילה או שהיה מחובר בבין השמשות התם ראוי לומר מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אבל דבר שאינו נאסר אלא משום דלא ידעינן אם יום הוא או שמא לילה הוא ואזלינן לחומרא ואסרינן ליה לכל בין השמשות לא אמרינן בכי האי מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ואע"ג דאשכחן במסכת סוכה (דף מו:) גבי אתרוג [שבתשיעי] ספק [שמיני] אסורה משום האי מגו לא דמי התם משום דהוקצה למצותו מחמרינן ביה וכן הכי נמי שרינן בצבי שניצוד [ביום] ראשון שמותר לאוכלו ביום שני ממה נפשך:

גמ' ומניחה למחר. ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ובתנאי זה די לו ולא היה צריך לומר ביום ב' אם היום קדש אין בדברי כלום אלא כדי שיתן את לבו שהיום קודש ולא יזלזל במלאכה יאמר אם היום קדש אין בדברי כלום דסבירא ליה לר' יהודה שתי קדושות הם:

מודה ר' יוסי וכו'. אע"ג דסבירא ליה לר' יוסי דקדושה אחת הן ב' ימים טובים של ר"ה כדאמרינן ולא הודו לו חכמים ואמרו בגמרא דהאי לא הודו לו ר' יוסי הוא:

רב נחמן ורב חסדא אכול. דממה נפשך שרי כדקתני ר' יהודה במתניתין וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ממה נפשך דשתי קדושות הן כדמפורש בפירוש המשנה ואע"פ שצריך בכדי שיעשו בליל יום שני: