רבינו גרשום על תמורה ז.

אמר מר ר' יוסי בר' יהודה אמר אף על קבלת הדם כו'. אורחיה דקרא דמשתעי הכי ע"ג המזבח ולאו לדרשא אתי אלא דלא תקריבו אתא:

ור' יוסי בר' יהודה נמי אורחיה דקרא הוא. ולאו לדרשא אתי והאי לא תקריבו מיבעי לזריקת דמים:

ואלא קבלת הדם מנא ליה נפקא ליה [מהא] ומיד בן נכר לא תקריבו. לא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים דכתיב מכל החי [מכל בשר] הביא בהמה שחיין ראשי אברין שלה:

סד"א. במזבח דידן לישתרי לאיתויי קרבן דידהו בעל מום דלאו מחוסר אבר:

קמ"ל. מיד בן נכר לא תקריבו כו' מום בו [מכל] מום קבוע:

[מפקה ליה לבמת יחיד דאסור להקריב בה בעל מום]:

אנן נמי נקבל מנהון. לאקרובי קרבנהון בבמה דילן בעל מום קבוע דלאו מחוסר אבר:

קמ"ל מכל אלה כי אנן. מה אנן דומיא דמעוך וכתות דלאו מחוסר אבר אלא מום קבוע לא מקרבינן אף מנייהו לא נקביל:

[מתקיף לה ריש לקיש] שמא לא שנינו כו'. אברייתא קאי דקתני מיכן אמרו המקדיש בעלי מומין [למזבח עובר משום ה' לאוין וקאמר] שמא לא שנינו דלקי אלא בההוא דהוה תם מעיקרא [ונעשה בעל מום ולא בכל בעל מום דהיא בעל מום מעיקרא דההוא אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא ליהוי כאילו הקדיש דיקלא בעלמא למזבח דלא כלום קאמר דלא הוה חזי ליה מעולם למזבח] ואמאי קתני בעל מום סתמא דמשמע נמי בעל מום מעיקרא:

א"ל ר' חייא בר יוסף. משום הכי קתני סתמא שרוע וקלוט כתובים בפרשה [דבעלי מומין] והני בעלי מומין מעיקרא נינהו [כדאמרן בפרק על אלו מומין שרוע שנשתרבבה ירכו. קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור ושל סוס]:

שמא לא שנינו דלקי אלא בתמורה דהמיר בבעל מום:

דתנן חומר בתמורה מקדשים שהקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע. דכתיב לא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב היינו בעל מום וכתיב ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וכיון דקדושה חלה עליה על בעל מום קבוע אינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בשאר קדשים ששאר קדשים שקדם מום קבוע להקדישן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ושמא במקדיש בעל מום בתמורה קתני [ברייתא]:

אפילו הכי בזיא מילתא. דמקדיש בעל מום מעיקרו [מאוס טפי ממקדיש] דקל דמקדיש דקל לא הוי ביזוי דדקל ליכא במינו מובחר ממנו אבל בעל מום מעיקרא כיון דאיכא במינו ראוי ומקדיש בעל מום לקי [אפי' מקדיש ליה לדמי נסכים שיביאו בדמיו נסכים לקי] א) צ"ל במשנה. . [ואלא אותו למ"ל] כיון דקא דרשת הכי נדבה ולנדר ביחד ואלא אותו למאי אתיא לכדתניא כו':