רבינו גרשום על מנחות עב.

ר' מאיר סבר לה כר' עקיבא בחדא במנמר לקליות ופליג עליה בחדא במנמר לאוצר. מנמר היינו כעין מנומר שאין קוצר ביחד אלא מקומות מקומות:

קוצרין מפני הנטיעות. תבואה שגדלה בין נטיעות (חדש) של אילן קודם לעומר מפני שמכחישין הנטיעות והיינו דומה דקוצר בית השלחין:

ומפני בית האבל. אם אין להם מקום לישב לאנשים הבאים לבית האבל אלא בשדה קוצר אותה דהיינו לדבר מצוה וכן מפני בית המדרש:

כריכות. עומרין קשורין:

צבתין. מקובצין בלא קשירה:

לא טרחינן. לעשות כדרכו לפני העומר משום שינוי:

מה ת"ל שתי פעמים תקריב:

להביא מן הקמה. דכתיב מהחל חרמש בקמה:

תקריב כל שהוא. או קמה או עומרין:

תקריב מ"מ שיכול למוצאו. בין ממקום רחוק דהוי יבש עד דאתי לעזרה. בין ממקום קרוב דהוי לח:

מה דיום בלילה לא דכל היום כשר (לקצר) [להבאת] העומר כדאמרי' הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום בלילה לא דכתיב ביום צוותו:

אם יש אחרת. שנקצר בלילה שיכול להביא ממנה העומר יביא:

שכל עומר שנקצר שלא כמצותו פסול. כלו' מוטב שיביא בטומאה משיקצור אחר ביום:

ור' מכשיר אפי' ביום:

כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש כגון הרכבתו והבאתו חוץ לתחום:

אבל מלאכה שאי אפשר כגון שחיטה והדחת קרביו דוחה שבת:

וסבר לה ר' אלעזר כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה. בזמנה:

מה חריש רשות. דלא מצינו חרישה של מצוה:

אף בקציר דרשות תשבות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת:

ור' אמאי מכשיר דמשמע דלא דחי שבת הא תלמיד דר' שמעון הוא דסבר לה כר' כר' ישמעאל וכר' עקיב' דדחי שבת ואי שלא כמצוותו כשר היכי דחי שבת:

ומנא לן דהיה תלמיד'. דתניא א"ר וכו':

אלונטית שמלה:

מחצר לגג ומגג לקרפף דרך גגות כדאמר כל גגות העיר רשות אחת הן לכלים ששבתו בחצר:

וודאי תלמידיה הוה וסבר לה דדחי שבת ואמאי מכשיר:

סבר לה כאידך דר' שמעון רביה:

ולא היה ממתין להן עד שתחשך. שלא ידחו שבת אלא מקטירן בשבת הכא נמי אע"ג דשלא כמצותו כשר ביום כיון דמצותו בלילה אמרינן חביבה מצוה בשעתה ודחיא שבת: