רבינו גרשום על חולין מד.

ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול בבבא מציעא פרק הזהב:

לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמע דרב כו' דהכי סברינן מה דאיתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא רב יהודה היא דאמר משמיה דרב:

למעלה עד כמה עד מקום תפיסת יד קרוב לראש והשאר כשר לשחיטה:

עד מקום שישעיר מקום יש בכרס שמולגין אותו מפני השער שמגרדין. ואיכא דגרסי יסעיר לשון רונזיד בלע"ז דכויץ:

והא רבינא אמר גניבא משמע דרב טפח בושט כו' והיאך אמרת דכשר לשחוט עד מקום שישעיר:

ואיבעית אימא כי איתמר ההיא דרב כו' כלומר לעולם עד מקום שישעיר ומה דאמרת טפח בושט סמוך לכרס זהו כרס הפנימי:

בתורא דנפיש שערתיה אבל בבהמה בינונית חשוב ושט:

תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר כלומר מבלעתא:

הא דאיתעקור איתעקורי. כלומר איתעקור איתעקורי איכא ודאי עיקור סימנין אבל איגום איגומי. כלומר שנחתך מעילוי סימנין ליכא עיקור סימנין. אלא לשמואל קשיא לשמואל דאמר שנטל כולו מלחי. האיכא עיקור סימנין לא קשיא א) גירסת רבינו היא כמו גי' הס"א שהביא הב"ח כאן בהגהותיו דגרסי והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו הא דאינקוב וכו'. התם דאינקוב אינקובי כלומר מה דאמר שמואל ברובו טרפה דאינקוב אנקובי הכא דאמר כשר דאידלדל אידלדולי כלומר שלא ניקבו אלא נדלדלו ברובא:

התם דאיתפריק איתפרוקי. כלומר שנתפרקו הסימנין עצמן [טרפה] והא דאמרינן שנדלדלו ברובן [כשרה] שנדלדלו מן הלחי ולא נתפרקו: