רבינו גרשום על בכורות כט:

שנידש טהור. לגבי [עושי] פסח:

אי נמי בשאר טומאות. כגון נבילות ושרצים דאין מוזהרין אלא על טומאת מת בלבד:

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. דיש בדבר להקל ולהחמיר כיצד פועל חייט או סופר שאין במלאכתו טורח כ"כ ומרויח ביום ג' פשיטא אם שוכרו אדם על מנת שיהא בטל ממלאכתו וישמור ביתו ומבקש שיניח לו קצת משכרו הואיל והוא בטל שאינו טורח ודאי כיון שאומנותו היא בלא טורח אינו רוצה להניח משכרו אלא דבר מועט כגון פשיטי' אחת אבל פועל שמלאכתו קשה כגון כתף ודאי ברצון יניח חצי שכירותו או יותר ע"מ שיהא בטל אף כאן לפי האומנות שמבטלו לדיין או העד יתן לו שכרו:

ולא עורות שאינן עבודין. דשמא של בכור הן:

אבל לוקחין ממנו עורות של נקבה. דנקבה לא קדשא בבכורה:

דמיחלף בדעגל. שאדום בשרו:

סבר. אם אעבדנו ואח"כ נודע שהוא של בכור ואסרוהו עלי ונמצאתי מאבד טורח (אבל) [ולכן] כשהוא עבוד בידוע שאינו של בכור ואם אינו עבוד חיישינן:

מידע ידיע. דכיון דלית בהו מקום זכרות ודאי הוו דנקבה:

וצואי. שאינו מלובן:

השתא מלובן לא זבנינן דאע"ג דאיכא למימר דלא היה טורח ללבנו אלא אם כן חולין אפילו הכי אין לוקחין:

צמר מלובן מצואתו. אבל לא מלובן כל צרכו:

אבל לוקחין טוי ובגדים. דודאי לא היה עושה מלאכה יתירה כ"כ אם היה של בכור:

מאי בגדים לא ממש ארוגים אלא נמטי. פלטרס דקל הוא לעשות:

אפילו סרוק. דהכא ליכא למימר לא טרח למיסרקיה דדבר קל הוא:

תיכי בנקילי. בנדל י"ש בלעז לעשותו כטוויה:

דמערבי בהו שמן זית. דשמן חייב בתרומה: