רבינו גרשום על בבא בתרא נה:

דרך היחיד. היינו מצר שבין שדותיו כשהולך בו משדה לשדה:

דרך הרבים. היינו מצר שבין שדהו לשדות של רבים:

שביל. שביל ממש אלא של יחיד קצר ושל רבים רחב:

הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. דבימות הגשמים מונעים דריסת הרגל מן השדות משום דזרועין א) לכאורה צ"ל ואותו שביל דמונעין ממנו בימות הגשמים לא חשיב להפסיק אא"כ הוי קבוע וכו'. ואותו שביל דמפסיק דמונעין לא חשיב אא"כ הוי קבוע בימות החמה ובימות הגשמים. קאמר מיהת דרך היחיד דהיינו מצר דמפסיק לפאה וה"ה לחצב:

טומאה. נמי מפסיק מצר וחצב דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים מש"ה נסיב ימות הגשמים כדאמרן דבימות הגשמים מונעין דריסת הרגל והוי כרה"י וקי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דגמרינן מסוטה ואפ"ה אם אמר הלכתי למקום הלז בבקעה זו והטומאה היתה מעבר למצר או לחצב ואמר איני יודע אם נכנסתי למקום הטומאה שמעבר לחצב ר"א מטהר דהוי הפסק:

אבל לשבת לא. דלאו הפסק לשבת דלא הוי כשתי רשויות:

רבא אמר. אפי' לשבת הוי הפסק כדאמר לקמן אפי' פיסלא: