רבינו גרשום על בבא בתרא כו.

כי היכי דנייד נכתמא אפומיה דחצבא. כלומר א) צ"ל הכיסוי שמכסין בו וכו' היכסה שמכסין ממנו הקיקל:

רקתא. שלועזין ארישת"א. אבל הכא גבי הנהו רקתא אינו חייב משום דהוי ליה גירי דידיה דזיקא הוא דקא ממטי ליה ואינו חייב:

מ"ש. מהא דתנן גבי שבת באבות מלאכות דהיכא דזורה תבואתו והרוח מסייעתו לדחות התבן דהוי חייב הכא נמי היכא דרוח ממטי לה אמאי אינו חייב. אמר ליה מרימר ודאי ברקתא חייב דהיינו כזורה ורוח מסייעתו דחייב לענין שבת. ולרבינא מייתי תו קושיא מ"ש מגץ היוצא כו'. דלעולם אין דליקה בלא רוח ואפ"ה חייב הכא נמי מאי שנא (ומאי שנא). התם גבי גץ מש"ה חייב דניחא ליה דליזל מביתו אבל הכא גבי רקתא לא ניחא ליה דליזל דהוא צריך נמי לרקתא לצורך שום דבר מש"ה הואיל דלא קא אזיל מכוחו דזיקא קא ממטי ליה פטור:

פיסקא כדי עבודת הכרם. כדי כלי בקר וצמדו שלא ידוש שדה חבירו. לא שנו דבעינן ד' אמות אלא בארץ ישראל שרגילין לחרוש שדה אילן בשוורים ומפני חוזק הקרקע אבל בבבל שחורשין בחמורים או חופרין בב' אמות הרחקה סגי:

דפרדיסא. גפנים:

והא רחיקי ליה. ד' אמות:

הני מילי באילנות. משדה אילנות:

אחד שדה גפנים ואחד שדה אילן. אין מרחיקין אלא ד' אמות:

אסור למקצייה. דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות:

שכחת. הכי שמיה דבריה:

תאלי. אילנות:

אזל רב פפא אשכחיה לרב הונא אמר ליה מאי האי. דקצצת שרשי:

שמעכבין לי. חרישתי:

מר קא חפר טובא. וקא קציץ שרשין למטה מג' טפחים:

אמרי ליה מכולהו. שהבאתי לו ראיות מכמה מקומות ולא יכלי ליה: