רבי בצלאל אשכנזי ס

דבר כתב לאחר מיתה וכו' ובגיטין מכיון שכתב מהיום גט כרות הוא לאיזה דבר וכו' לשייר לו אגופה בתמיה הא ודאי דגט לאחר מיתה ליתא כלל דליתיה לחצאין הילכך ודאי חזרה היא והקשה רבי ביבון בר כהנא דבגט אשה נמי ה"ק גופא מהיום ומעשה ידיה לאחר מיתה ומשני לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר והוה רבי זעירא מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאורייתא ושוב קאמר אף בגט שחרור וכו' פי' כי היכי דפליגי רבי ורבנן בגט אשה דר' סבר מהיום ולאחר מיתה מגורשת משו' דמהיום עיקר ולאחר מיתה תנאה הוי ורבנן סהדי לאחר מיתה עיקר וחזרה הוי ולגמר' דידן ספיקא הוי ה"נ פליגי בגט שחרור דכיון דאין גט שחרור לחצאין לרבי תנאה הוי ולכשיגיע לאחר שלשי' יום הרי הוא משוחרר למפרע ולרבנן חזרה הוי והויא ליה כאלו קאמר הרי זו גט שחרורך לאחר שלשים יום ובכה"ג ודאי לא הוי גט דיכול לחזור בו וכדאיתא בקידושין פ' האומר לגבי קידושין וגם כיון דבשעת חיילות השחרור דהיינו לאחר שלשים לא נתן לו הגט אינו גט מה שנתן לו עכשיו וקאמר עוד אף בהפקר כן שדי מופקרת וכו' כלומר דאף בהפקר א"א שיהא גופו מופקר ופירותיו לבעלים ואמטו להכי לרבנן אינה מופקרת דחזרה הוי ופריך אף בהקדש כן ואמאי לא נקט אלא הני תרתי גט שחרור והפקר דהפקר נמי אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נדרים ויש ראיה לזה מהא דאמרינן פ' מי שמת איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו וכו' וכדכתיבנא לה לעיל הלכך מה שאמר דנקט הפקר ולא נקט הקדש פי' בגוונא דלא שייך למימר הגוף מעכשיו ופירי לאחר שלשים ומשני דלא נקט אלא הני דפליגי בהו רבי ורבנן אבל בהקדש כ"ע מודו דאמירתו כמסירתו להדיוט ושניא הקדש מהפקר דהפקר אף על גב דאסור לחזור מ"מ עדיין לא קנו העולם ולא זכו בו וזה שאמר מעכשיו ולאחר שלשים ודאי דחזרתו חזרה אלא דעבד איסורא אבל ההקדש קנה ממש באמירתו וחזרתו לא מהניא ולא מידי הלכך כ"ע מודו דהאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דהרי זה הקדש ותנאה הוי ולא חזרה ופריך תו אף בקדושין כן פי' כי היכי דפליגי רבי ורבנן בגיטין ובגט שחרור ובהפקר משום דלא מצינן לקיומי שתי הלשונו' מעכשיו ולאחר שלשים יום ה"נ אית לך למימר בקידושין ואלו אנן תנן סתמא בקדושין פ' האומר מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אח' וקידשה בתוך ל' מקודשת ואינ' מקודשת ולא פליג עלה ר' כלל ומשני אשכח רבי אומר מקודשת קידושין גמורין פי' אשכח בריית' דקתני להדיא ר' אומר וכו' ופליג עלה דמתניתין ולהכי לא קתני אלא גט שחרור והפקר ולא קתני קידושין משום דלא חשיב אלא הנהו דהויא סברא דנפשיה ולאו מאי דקתני בברייתא להדיא כן נ"ל פי' הירושלמי הא קמן להדיא דמחלקינן בין הקדש להפקר ואלו הרב ז"ל מדמה הקדש להפקר דכי היכי דאמרינן בהפקר דכיון דא"א שיהיה השדה מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים משום הכי ההפקר בטל לגמרי ה"נ בהקדש בדק הבית ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו אי נמי דפריש פירושא אחרינא אי נמי סמיך גמרא דידן וכדאייתי לה מפ' המוכר את הבית ולא אייתי הא דירושלמי אלא לדוגמא בעלמא ואין לי להאריך עוד מכל מקום הרי הרב ז"ל כתב בהדיא דהמקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה לא אמר כלום משום דלא מצינן למימר ביה גופא קני מהיום ופירות לאחר מיתה כל שכן בהקדש עניים היכא דליכא למימר גופא קני מהיום וכו' כגון בנדון דידן דלא הקדישה אלא פירות והקרקע לא תמכר ואפילו למאי דפרישנא בירושלמי אפשר דלא מיירי אלא בקדשי בדק הבית דאינהו על הסתם מיירי דליכא למימר בהו גופא מהיום ופיר' לאחר מיתה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה אבל הקדש עניים מסתמא מיירי בגוונא דאיכא למימר בהו גופא קני מהיום וכו' והלכך לא מיירי בהו הירושלמי וכיון דכן איכא למימר דשניא הקדש עניים מהקדש גמור ואפילו היכא דליכא למימר גופא קני מהיום וכו' ואדרבה נדמייה להפקר תדע דבפ' מי שמת גבי הנהו בעיי דש"מ שהקדיש כל נכסיו לגירס' הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אדרבא הפקר עדיפא טפי מחילק לעניים וכדכתיבנא לעיל

ומכל מקום נמצינו למדין דכל היכא דליכא לקיומו לשון מעכשיו ולשון לאחר מיתה לא אמר כלום וכל שכן היכא דלא אמרה מעכשיו אלא דקא אתית עלה מדין זמנו של שטר הא ודאי דלא אמרינן הכי אלא היכא דמצית לקיומי לתרוייהו לשון מעכשיו ולשון לאחר מיתה אבל אם כתוב בשטר לאחר מיתה ולא מצית לקיומי לשון מעכשיו היאך יוכיח הזמן הפך מה שכתוב בשטר והכין דייק לשון רש"י ז"ל שכתב בפ' מי שאחזו בגמרא זה גיטך אם מתי ז"ל ורב הונא כרבי יוסי דאמר התם אינו צריך דקסבר זמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום נתן לו את גוף הקרקע והפירות יאכל הוא בחייו דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר במתנה ע"כ. וזה ברור הא לא דמיא אלא למה שכתב הרשב"ץ ז"ל וז"ל שטר מתנה זו שלא כתב בו קנין מעכשיו אף על פי שכתב בו זמן כיון שכתוב בו בפי' והמתנה הזאת שנתתי היא לאחר מיתה אבל לא מהיום ההוא והלאה בעוד שאני בחיים לא אמרינן בה זמנו של שטר מוכיח עליו. ע"כ. ובנדון דידן נמי הרי אמרה בפי' שבחיים חייתה יהיה מורשה אלעזר כהן לגבות השכירות ולחזק את בדקי וכו': ובר מן דין ומן דין הרי כתב מהר"י קולון ז"ל בסוף סימן צ"ד וז"ל נראה לעניות דעתי דלא שייך למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בשמצוה לכתוב שטר גמור וגם צוה לכתו' בו זמן אבל בצוואה זו שלא צוותה לכתוב בה זמן וגם לא נתכוונה לשטר גמור מדלא החתימה עליו כי אם עד אחד לא שייך למימר ביה שיוכיח עליו הזמן אפילו לר' יוסי וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ועוד שאפשר שאפילו שאומר כן בפי' שרוצה שיקנה בקנין זה לאחר מיתה לא קנה שלא אמר רבי יוסי בכותב נכסים לבניו לאחר מותו קנה שזמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דהתם כתב הוא זמן בשטר או שצוה לעדים לכתוב בו זמן וזכורני שכך קבלתיה ממורי הרב ז"ל. ע"כ לשון מהר"י קולון ז"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בסו' הלכות זכיה שכתב וז"ל שטר מתנה שכתו' בו שיקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן זה חי היה הזמן יוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה שאלו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן לפיכך אף על פי שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה וכו' ע"כ

הא קמן דתלו הרב ז"ל טעמא דמילתא משום שאלו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן וכו' אלמא משום דאיהו כתב הזמן אי נמי שצוה בפי' לכתו' הזמן הוא דמוכיח הזמן משום ייתורא דלמה ליה לכתו' אבל אם העדים כתבו הזמן מעצמם היאך דרשינן ייתורא ודילמא דעתו היה להקנות לאחר מיתה בשטר זה ולא רוצה לכתוב בו זמן אלא שהעדים כתבו מעצמם ועוד משמע לי מלשון הרב ז"ל שכתב שחלו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה וכו' דלא מיירי אלא בשטר הקנאה שלשון השטר בענין שקונה בעצמו שכותב לו שדי נתונה לך אבל אם הקנייה כבר נגמרה על פה והשטר אינו אלא לראיה היאך יהיה הזמן הכתוב בשטר הוכחה על מה שנעשה ונגמר על פה כגון בנ"ד דאי אמרת דבאמירה לגבוה לבד קנה וכבר חל הנדר ואינו יכול לחזור בו מעתה ע"כ השטר אינו אלא מזכרת ולראיה בעלמא ומה שאמרה כתבו וחתמו עלי בכל לשון זכות לא נתכוונה אלא שיהיה לראיה גמורה שלא יוכל אדם לערער אבל לא שיהיה שטר גמור שיהיה קונה בעצמו: תדע שלא נכתב השטר אלא אחר זמן רב שהקדישה באותו האופן וכמו שכתב החכם המעיד בכתיבת ידו וגם העיד האחר העיד כן בעל פה והכין משמע לשון השטר עצמו שכתוב בסופו ולהיות זה אמת חתמנו פה שמותינו אנחנו השומעים את דברי מרת שמחה הלזו זה היום וכו'. והילכך כיון שאינו אלא שטר ראייה היאך יוכיח על מה שהקדישה ונגמר כבר בעל פה מה שהקדישה בעל פה הוא לשון גרוע והויא מציא למהדר בה הא ודאי דהשטר לא יועיל ולא יציל דאי נו אלא זכרון בעלמא וכ"ש שלא נכתב השטר אלא לאחר שהקדישה זמן רב וכמו שהעידו העדים החתומים על השטר וכדמוכח לשון השטר עצמו מעתה היאך יוכיח זמנו של שטר המאוחר זמן רב על הצוואה שנעשית מקדמת דנא

הילכך נקיטינן מכל הני טעמי דכתיבנא דהצוואה האחרונה קיימת והצוואה הראשונה בטלה לגמרי וכמו שפסקו רבני הגליל יצ"ו והוא פשוט יותר מביעתא בכותחא והמקי' הבטל ומבטל הקיים ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא והמבטל הבטל ומקיים הקיים יתקיים לעולם והאל ינקנו משגיאו' ומהכשל בדבר הלכה וינחנו בדרך אמת הצעיר בצלאל אשכנזי

יו שאלה ראובן שנכנס לחופה עם דינה ולא יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ והוא היה אומר כי היתה אטומה וצריכה פתיחה באיזמל וקרוביה היו אומרים כי ראובן ישען על ביתו. ויהי כי ארכו הקטטו' ביניהם חשבו לתקן האשה ולא הצליחו ועל זה העמיד ראובן ב"ד וגבו עדו' נשים יקרות על הענין הזה ועם כל זה קרובי האשה לא נכנעו לדין והלכו בערכאות העובדי כוכבים והוציאו מיד ראובן כל הנדוניא והמתנות ועוד הכריחוהו לגרשה וזה לשון עדות רבים מהיודעים החמס אשר נעשה לראובן

בהיות שנדרשנו אנו חתומי מטה מאת ראובן שנכתוב לו מה שנתברר אצלנו וידענו נאמנה מכל אשר קרהו עם אשתו הראשונה דינה בת יעקב והסומכים בידה להיות בידו לעדות ולראיה. על כל באנו להגיד ולהודיע בחתימתנו זאת מעשה שהיה כך היה כי כשנכנס לחופה החכם הנז' עם אשתו הנז' בחדש אב משנת השמ"א ולא יכול לה כדרך כל הארץ הקול נשמע בעיר שהאשה הנז' היתה אומרת שלא בפניו כי הסיבה מצד בעלה הנז' כי לא אדם הוא להזקק לה ובעלה הנז' היה מכריז ואומר כי סגר בשר תחתינה וצריכה פתיחה ויהי כי עברו כמו ד' חדשים בא אבי ראובן הנז' ודרש מטובי קהלתנו לכתוב לדודה אשר בציפורי שיבוא ויראה במום האשה הזאת אם יעשה לה תיקון כי לא יכול לסבול שיהיה בנו יושב ובטל מפריה ורביה. וביני ביני נמשכה קטטה בין איש לאשתו וחמותו. וכשבא דודה הנז' מצפורי בקש ראובן הנז' לתווך שלום ביניהם ולתקן מום האשה הזאת ולא יכול לתקן כי האשה בזאת וקרוביה היו מתאמצי' לומר שהמום מראובן הנז' שלא בפניו ובקשו להפריד ביניהם והוציאו האשה הזאת מבית בעלה ודודה הנז' ציוה לעוזריו שישתדלו בערכאות של עובדי כוכבים ומזלות להוציא הנדוניא וכל מה שנתנו לו מיד ראובן הנז' ולגרש האשה. וילך לו אל ארצו: וראובן הנז' קבץ מיד מעמד קהלתנו לראות בעמלו ושלחנו לשלוחינו לדבר לאשה שתשוב בית אשה ואם יש לה דין ודברים עמו נעשה לה כדת וכהלכה והיא השיבה על יד שלוחנו שאינה מכירה אותנו אבל שמעון הוא מורשה שלה מי בעל דברים יגש אליו ואז שלחנו לפרנסי הזמן הלא המה לוי ויהודה לאמר לו שיקרב ריב האשה לפני קהלתנו כי אנו מוכנים לעשות דין ומשפט ולא ילכו לערכאות העובדי כוכבים ומזלות והשיב להם בלשון לעז יא לו אויגו יא לו אוייו: ויפצרו בו מאד שישיב תשובה ברורה על מה שאומרי' לו ולא יכלו להוציא מפניו דבר רק יא אוייו יא לי אוויו: ועכ"ז ראובן הנז' היה דורש בשלום האשה ושולח שלוחי' לדבר על לב הנערה ואמה ולא הועיל כי אמה ואחיה יענו להדיח ולהפרידה מבעלה ויהי ביום הז' לחדש אייר משנת השמ"ב בהיות ראובן הנז' בבית האבל אחר התפלה פתע פתאום נגשו אליו שמעון