רבי עקיבא איגר תנינא פז

שהועל זה שנטבע אז, אבל אינו מכירו מי הוא, ושושבינים הכירו שזהו בעלה א"כ שפיר פרכינן דלא מהני טב"ע של שושבינים כיון דהוי יותר מג"י עיי"ש, מדאצרכי ואסקיני' דהוי כקברתיו הא ליכא חשש דשמא חי ובלבלוהו המים דהא זהו שנמצא הוא הנטבע זה ה' ימים, ואף אם נפרש דקברתיו הוא משום בדדמי על טב"ע דע"י העסק בקבורה נותן בו עין היטב להכירו וכמ"ש המהריב"ל ח"א דס"ט לצדד בכוונת המאור, הא כיון דהשושבינים לא ידעו שפלוני, ורק ע"י הכרתם בטב"ע שזהו בעלה נודע שהוא הנטבע, א"כ ל"ש כלל בדדמי, אע"כ דהא דבעינן קברתיו דחיישינן שמא חי שזהו הנמצא זה הנטבע, דלמא יצא וחזר ונטבע, ואף דדברי הנב"י הנ"ל אינם מוכרחים דבפשוטו י"ל דמיירי דראינו איש אחד נטבע וא"י מי הוא ואחר שהעלוהו הכירו השושבינים בטב"ע שזהו פלוני, ובזה אף המקילים בספק ג"י, מ"מ הכא קרוב יותר שזהו הנמצא הוא הנטבע אז, והוי כמו ודאי שהה ה' ימים, א"כ י"ל דנהי דלחומרא דנין כן, מ"מ אינו ודאי שהנמצא הוא הנטבע אז, מש"ה בעינן קברתיו דשמא הנמצא הוא חי והמים בלבלוהו, והנטבע זה הוא איש אחר, אבל לענ"ד מוכח דהרי"ף לא פירש כן, וגם לא כפירוש דברי הנב"י הנ"ל, דאם כן איך הוכיח הרי"ף מזה דאפשטא איבעי' דעד אחד במלחמה, הא בזה לא שייך בדדמי, דממה נפשך אם ניחוש שהנמצא אינו בעלה ממילא לעולם לא יתוודע לה דבעלה נטבע, ואיך שייך דלא דייקא דמאמנת להעד, הא לא נודע לה כלל שנטבע בעלה, דדוקא אם בעלה באמת נטבע, ואנו חוששין דהעד המעיד שנמצא הוא בעלה בזה שייך סברא דמאמנת להעד כיון דידעה דבעלה נטבע, סומכת העד מעיד אמת שזהו הנמצא הוא בעלה אבל בלא ידעינן כלל שבעלה נטבע רק ע"י ההכרעה של העד, ואם העד שקר מה"ת לן לומר דבעלה נטבע ול"ש לומר דנודע לה שנטבע, אע"כ ברור דהרי"ף ס"ל כפשטא דידעינן דבעלה נטבע, ומוכח באמת דס"ל להרי"ף דספק ג"י חיישינן לחומרא א"כ מדבעינן קברתיו מוכח דאף דידעינן דבעלה נטבע וגם עתה מכירים בטב"ע שזהו בעלה מ"מ חיישינן דחי הוא דשמא יצא וחזר ונטבע, זולת אם נימא דקברתיו בעינן דשמא כיון דידע דנטבע בקל הוא סובר שזהו בעלה ובעי' קברתיו דבזה דייק היטב וכסברת מהריב"ל, אבל מתשו' הריב"ש לא משמע כן אלא דקברתיו בעי' דחיישינן שמא חי הוא עיי"ש, א"כ מוכח דחיישינן שיצא וחזר ונטבע ודו"ק

תשובה פב לכבוד ש"ב חביבי הגרב"ד ק"ק בערלין הרב ר' מאיר ווייל נ"י. ע"ד האיש העלוב, הנה באומרת בפשוטו נראה דא"צ לק' רבנים, וכדמשמע לשון הרמ"א ס"ג ס"י, ובמקום שאין מנהג אין להחמיר, ומותר לישא אחרת בלא זיכוי הגט ואלו צריך ק' רבנים בודאי טוב לו יותר למנוע הטורח הזה ולזכות לה הגט, אף דמהא אין ראיה די"ל דהרמ"א לטעמיה דס"ל בד"מ דאחר אלף החמישי פסקה תקנת רגמ"ה והוי רק חומרא וכמו דמיקל מה"ט בנשתטית, מ"מ מסתימת שתיקת האחרונים משמע דגם אנן ס"ל כן דמומרת א"צ ק' רבנים, וכדמשמע מדברי הב"ש ס"ק כ"ז, דבמקום דמגיע לה גט מדינא ואין רצונה לקבל מדינא, ואין רצונה לקבל גט א"צ ק' רבנים כמו בעוברת ע"ד דלא תיקן ר"ג, והכי משמע מתשו' עבה"ג סי' ל"ו שהביא הוראה בשם הט"ז שהתיר לאחד שנשתמדה אשתו באונס לישא אחרת, והצ"צ חולק דכיון דנשתמדה באונס לא מקרית עוברת ע"ד עיי"ש. [ומה שפלפלו שם אם המנהג עתה דוקא בזיכוי הגט, נ"ל סברת הט"ז דדוקא היכי דאפשר בזיכוי, אבל בנשתמדה באונס דמותרת לבעלה, י"ל דלאו זכות הוא לה ולא מהני הזיכוי] משמע דמותר לגמרי וא"צ ק' רבנים, ובנ"ד במורדת משמע ג"כ מסתימת הרמ"א סי' ע"ז ס"ב דאחר יב"ח מותר לישא אחרת עליה וכ"כ הב"ש בדינא דמורדת ולא הזכיר כלל מק' רבנים, משמע דבכה"ג לא תיקן ר"ג כלום, ובשו"ת הרשד"ם חלק אה"ע סי' ק"ך כתב וז"ל וכתב הרשב"א בשו"ת הביא המהרי"ק שורש ק"א וז"ל תקנת ר"ג וכו' והדעת נוטה שלא גזר בתקנתו בכל הנשים שלא עשה אלא לגדור גדר בפני הפריצים, אבל באלו שאמרנו שהוא מהדין או מהחיוב לגרש או לישא אחרת עליה בזה ל"ג הרב, ואפילו היתה תקנה עולמית, כ"ש ששמענו שלא גזר רק לזמן סוף אלף החמישי עכ"ל. הרי בפירוש שמתיר הרשב"א לישא אחרת כאשר הוא מן הדין לגרשה ומורדת יב"ח הדין לגרשה ולהוציאה. ואם יאמר האומר שהרי כתב המהרי"ק שורש ס"ג ועל דין התרת הבעל לישא אשה אחרת עליה הלא ידעת כי כן נראה קצת מדברי ראב"ן וכו' שהמורדת יוכלו בעליהן לישא אחרת עליה ולפי דעתי כך היה הסכמתם אך לא רצה להחליט, וק"ו ב"ב של ק"ו אנו בעונותינו שהדור פרוץ ואם יותר במורדת יבא להתיר באינה מורדת ואפילו הקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת עכ"ל. מ"מ אני ממשכן נפשי להתיר בנ"ד, כי ידוע שאמרו בכמה מקומו' מלתא דלא שכיחא ל"ג ביה רבנן, ובודאי אם היה במורדת דעלמא אפשר שכיח טובא, אבל במורדת שיש קרוב ד' שנים שאינה רוצית לשמשו פשיטא דאין לחוש ע"ז, עוד אני אומר, לו יהא הדבר בספק הוי ס"ס, ספק אם עבר זמן התקנה ספק במורדת לא תיקן ספק ג' דשמא במורדת כה"ג לא יעלה ע"ד אדם חלילה שיהיה האיש אסור בכחושתים ואשתו שוחקת עליו, ויש בזה כמה איסורים ודרכי התורה דרכי נועם הם, ודבר כזה לא עלה ע"ד הרב לתקן, ע"כ אין בזה ספק ואדרבא המעכב בידו חטא עכ"ל המהרשד"ם. ובנ"ד נראה דעדיף יותר שעל מעשה כזה לילך בערכאות ולקבל גט בערכאו' אין ראוי' שיהי' הוא מעוכב מלישא אחרת, ועיין בתשוב' הראנ"ח ח"א סי' מ"א דמחמיר, ומ"מ י"ל דוקא בנדון דידיה בטענה מאיס עלי אבל בנ"ד דמפקעת עצמה בערכאו', י"ל דכה"ג ודאי לא תיקן ומסתמא הולכת בשוק וראשה פרוע דעוברת אפי' ע"ד משה, והסכמ' האחרונים דלענין גט ל"צ התראה, כן נראה לענ"ד

תשובה פג לכבוד ש"ב חביבי הגרב"ד ק"ק בערלין הרב ר' מאיר ווייל נ"י מכתב ש"ב מעכ"ת הגיעני היום, אשר התעורר כבודו בענין המנהג במקומו שבכל גיטין שמסדרים הב"ד לומר להזוג, תדעו שבדיני ממונו' בירושת הבעל וכדומה הכל כמקדם, וע"ד שינתן גט כריתות שקורין שייד בריף מהערכאו'

ודאי דהענין קשה מאד, אף דיש לדון כיון דלהרבה פוסקים אין על משפט הירושה דינא דמלכותא דינא, כמבואר בהגהת ש"ע חוה"מ ססי' רס"ט, ועיין בב"י בסי' כ"ז תשו' הרשב"א בארוכה, ונראה לענ"ד להוסיף עוד לשיטת הרמב"ם בהל' נחלות שא"א להתנות ולשנות דינא דירושה כיון דכתיב והיה לכם לחוקת משפט עשאו הכתוב לחק, ואינו בכלל תנאי שבממון קיים, א"כ י"ל דגם דינא דמלכותא דמהני בממון היינו כיון דניתן למחילה וביד האדם בעצמו לוותר זכותו בתנאי, אבל בזה דעשאו הכתוב לחק א"א לשנות בשום אופן והו' כמלתא דאיסורא, ואף להפוסקים דבכל ענין שייך דינא דמלכותא מ"מ נ"ל דודאי אין בחק המלך לומר דהגט לא יכרות לענין ירושה שתהא נקראת שארו וירש, אלא דהוי חק המלך כאומר ירש פלוני נכרי שאינו בעלה, ומה דתולה עד שיגרש בערכאות, זהו כמו תנאי בעלמא דבעוד שלא יהיה הגט גם בערכאו' יהא זוכה בפירותיה ויורשה, ולא דהוי עוד בעל לענין זה, אלא דרך משפטי המלוכה דיהיה לו זכיות מה שיש לבעל בנכסי אשתו, א"כ י"ל דאינו בכלל חוץ מירושתה