רבי עקיבא איגר תנינא עה

לתמוה, דמרא דדינא בירושלמי, רבי חנניא דהי' מבית דינו דרבינו הקדוש וחבירו של ר' חייא, והא בתלמודא דידן איתא כי אתי ר"י בר שילא אמר כל שבנקיבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה, ופריך עלה רבא וכללא הוא חמותו ערות אשת חמיו מותרת ומבואר בתוס' שם דהך כללא דריב"ש בדורות האחרונים גזרו בכך, והא דפריך רבא מאשת חמיו, היינו דגם בדורות אחרונים קים ליה לרבא דאשת חמיו מותרת, והא רבא הי' כמה דורות אחר רבי חנינא, עוד טען הגאון הנ"ל אחרי דברי דבירושלמי אמר עלה דאשת חמיו אם תימר תורה, מדס"ד דהוא דאורייתא, ע"כ דגזירה קדמוניות היתה כמ"ש תוס' כה"ג גבי שלקות ובתלמוד דידן אף בימי רבא עדיין אשת חמיו מותרת, והניח בתימא

לענ"ד נראה דלק"מ, דכד נדייק בלישנא דהרמב"ן והרשב"א בחידושיו דכתבו מדקתני בברייתא דאשת חמיו מותרת ולא סיימו בה דאסורה משום מראית עין, נשמע דמשרי שרו לה לגמרי, עכ"ל מבואר דמגופא דדינא דברייתא אין ראיה די"ל דמותרת, היינו דלית בזה איסור שניות, אבל מ"מ אסורה משום מ"ע, וי"ל ג"כ דנ"מ לדינא, דשניות הוי ערוה דרבנן, וקדושייהו לא הוי קדושין גמורים, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משני, כמ"ש הב"ש סי' כ"ו, אבל אם אסורה רק משום מ"ע לית בזה צד ערוה דרבנן כלל וקדושיה קדושין גמורים, ואם בא אחר וקדשה א"צ גט, (וי"ל עוד נ"מ אם האיסור משום מ"ע מותר באתר דלא חכמי' להון כדאיתא בירושלמי גבי חורגין, ואף דלכאורה קשה על הירושלמי, מה מפני דלא חכמי' להו, הא קיי"ל כרב דכ"מ שאסרו מפני מ"ע אפילו בחדרי חדרים אסור, ובהכרח לומר דר"ח בירושלמי לא ס"ל לההיא דרב, וביותר דבירושלמי פ"ט דכלאים על משנה א' איתא על ההיא דרב דמביא כמה מתניתא דלא כרב, דנראה דהירושלמי ס"ל לדחות דברי רב אלו מהלכה, מ"מ י"ל דגם ברייתא זו דקתני אשת חמיו מותרת ס"ל ג"כ דלא כרב, דהרי בביצה (דף ט') אמרינן עלה דרב כתנאי ושפיר יש נ"מ בין איסור דשניה בין איסור דמשום מראית עין,] ולזה דייקא רק מדלא סיים בברייתא דאסורה משום מראית עין, וזה לא שייך רק על הברייתא דדינא קתני דמותר באשת חמיו הו"ל לסיים דאסורה משום מ"ע, אבל רבא דלאו דינא דאשת חמיו קאמר אלא דבא להקשות על כלל דריב"ש דכל דבנקיבה אסור, א"כ שפיר י"ל דבימי רבא וכמה דורות לפניו גזרו לאסור משום מ"ע, ורבא פריך על הכללא דריב"ש מן אשת חמיו דלית בה משום שניה אף דבנקיבה ערוה, ואף דאסורה משום מ"ע, מ"מ הקושיא דלפי כללא דריב"ש תהי' אסורה בכלל שניות, ונכון, ובזה מיושבים דברי בה"ג, דבתחילה (דף נ"ב ע"א) כתב אשת חמיו ואשת חתנו מותרת, אבל אמרו חז"ל אסורה מפני מ"ע, ואח"כ (דף נ"ג ע"א) הביא ברייתא כצורתה מותר אדם באשת חמיו, ולהנ"ל ניחא, דההיא (דף נ"ג) לענין דלית בה איסור שניות, ועל האיסור דמשום מ"ע סמך אדלעיל

והנה הגאון נ"ב העלה מרגניתא טבא לחלק דאחר מיתת אשתו מותר באשת חמיו דדמי ממש לההיא דיבמות (דף צ"ח) אשה ובתה דגיורת לרע"ק מתה אשתו מותר באמה דחמותו ממש לאחר מיתה הוא רק באיסור ארור שוכב עם חותנתו לשיטת רש"י ולתוס' כיון דקילא משריפה לכרת לא גזרו רבנן בזה, יהי' איך שיהי' כמו דהתם לא גזרו משום חמותו ה"נ לענין אשת חמיו גזרו רק בחיי אשתו, אבל לא אחר מיתת אשתו, אלא דהגאון בעצמו שדא בה נרגא, הא', דהבה"ג אוסר ג"כ באשת חתנו, והב"י כתב בטעמו כי היכא דחיישינן באשת חמיו משום מ"ע, דנראה כנושא חמותו, ה"נ אסור באשת חתנו דנראה כנושא בתו, וכתב עלה הב"י ומ"מ אין זה מוכרח, די"ל הבו דלא לוסיף עלה, ודברי הב"י תמוהים לי, דנראה דס"ל דבה"ג מסברתו למד לאיסור באשת חמותו, בדרך דמיון מן אשת חמיו, ומדברי הרמב"ן והרשב"א נראה דבה"ג גריס בתלמוד ארץ ישראל אשת חמיו ואשת חמותו מותרת לו, אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מ"ע] ולזה כתב הגאון דודאי אלו הטעם באשת חמיו דנראה דנושא חמותו אין לדמות ללמוד מזה איסור באשת חתנו אלא דבה"ג ס"ל ההיא דאיסור אשת חמיו מפני מ"ע, היינו שיטעו על חמיו שהוא אביו ויאמרו זו אשת אביו, מש"ה נמי באשת חתנו שייך מ"ע דיטעו על חתנו שהוא בנו, ויאמרו זו אשת בנו, וכיון שכן גם אחר מיתת אשתו אסור באשת חמיו, כיון דהחשש דיאמרו שהיא אשת אביו, ומעכ"ת כתב דלא נזכר בהרשב"א ורמב"ן דבה"ג אוסר באשת חתנו, ואדרבא ראי' בהיפוך, מדנקטו אבל אמרו אסורה מפני מ"ע, ולא אמרו בירושלמי דאמרו חכמים אסורות לו משמע דקאי רק על אשת חמיו, לא נ"ל כלל, דבאמת ברשב"א ובבה"ג איתא לשון אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו, ולא נקט מותרות לו בלשון רבים, דמותרת לו היינו כל חדא מותרת לו, מש"ה נקט גם בסיפא אסורה לו דכל חדא אסורה לו, אלא דבהרמב"ן איתא לשון מותרות לו, וא"א לבנות דייק על זה די"ל טעות דפוס הוא, וצ"ל מותרת, ובאגודה איתא להדיא דבה"ג אוסר באשת חמיו ואשת בנו, ואולם באמת הא הך דינא דאיסור אשת חתנו לא נזכר מזה בתוס' גם היש"ש החליט להתיר, ואוסר רק באשת חמיו, ועי' במסכת דרך ארץ פ"א איתא שם אשת חמיו ואשת חתנו מותרות לו, אבל אמרו חכמים אשת חמיו אסורה מפני מ"ע, משמע מדפתח בתרתי וסיים בחדא אשת חמיו, דרק באשת חמיו אסרו, אבל אשת חתנו קיימא בהיתירא, א"כ הדרינן דטעמא דאשת חמיו דמ"ע הוא, דנראה נושא חמותו, ומותר במתה אשתו, א"כ י"ל אף דכוונת הרשב"א והרמב"ן בשם בה"ג הכי הוא, ואף דבטור ובאגודה אוסרים בשם בה"ג באשת חתנו, מ"מ אפשר דלענין זה הוא יחידאה, ושארי רבוואתא דאסרו באשת חמיו לא אסרו באשת חתנו, הגמגום הב', דהא הר"ח פוסק גבי גרים דמתה אשתו אסור באמה דפסק כר' ישמעאל דחמותו לאחר מיתה בשריפה, ה"נ באשת חמיו, ומעכ"ת כתב עלה דלרש"י וסייעתו דלרע"ק דחמותו לאחר מיתה ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא אין הולד מזה ממזר, א"כ אף לדידן דמספקינן שמא כהפוסקים כר"י דחמותו לאח"מ בשריפה, או שמא כתוס' והרמב"ם דלרע"ק חמותו לאח"מ בכרת והולד ממזר, מ"מ הוי לדידן בכלל ספק ממזר דמותר, וא"כ קליש איסורא דהולד אינו ממזר, זה אינו דמה בכך, דהתורה התירה ספק ממזר, מ"מ להפוסקים כר"י הדין דאשת חמיו לאח"מ אסורה לו, וא"כ נהי ספק ממזר מותר, מ"מ אנו דנין דהוי ספק אם אשת חמיו לאח"מ מותרת דאין זה מדרך אקליש איסורא ממה דדנין להולד בספק ממזר דהא מכל מקום להסוברים אשת חמיו בשריפה הדין דאשת חמיו לאחר מותו אסורה לו, גם לענין מותר מסתפקנא, דיש לומר דהתורה אמרה ספק ממזר מותר, היינו בספיקא במציאות, אבל לא בספיקא דדינא דמזה לא מיירי קרא, דבקרא לא שייך ספק בדין, כמו שכתבו תוספות יומא (דף ע"ד ד"ה איצטרך גבי כוי) אף דיש לחלק קצת, דזהו לא שייך לומר דהקרא רק לכוי דהוא ספיקא דדינא, אבל לגבי ממזר דקרא איצטרך לספק במעשה, וממילא גם ספיקא דדינא בכלל, דמ"מ מנין לנו לחלק, די"ל כיון דהקרא לא מיירי מזה הדרא לדינא דספקו לחומרא, [ועי' בסי' מ"ש ליישב בזה דברי תוס' גיטין (דף כ"ה ד"ה ואי) וא"ת לקולא וכו']

ואני מוסיף עוד גמגום, דלשיטת רש"י דלרע"ק חמותו אח"מ אשתו לית בה רק איסורא בעלמא, אין לנו ראי' כלל דל"ג בקליש איסורא, והיינו למ"ש רש"י סנהדרין (דף נ"ח) דהנך דקתני בברייתא שם דגר אסור בהם הטעם כיון דנאסרו לב"נ, אסורה גם אח"כ שנתגיירו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה, היינו דכל ח"כ נאסרו לב"נ, זולת מה דנאסר ע"י אישות כמו אשת אחיו, וכיון דלא נאסרו לב"נ מותר בהם