רבי עקיבא איגר תנינא מח

תשיג אותו ויניח הסאלטיס ידו מלרדוף אותו בעצמו, ויהי' בקל להנרדף להציל עצמו, אך סוף המעשה שרדף אחריו וירד לחייו כי ראה שבאו מים עד נפש ונכנס במים עד צווארו ובנפשו הוא. ואעפ"כ לא השיב ידו מבלע, זהו בודאי מעשה רשע ופשע למאד, אולם כפי הנראה מהגביות עדות לא הי' ע"ז ב' עדים דמעידים עליו שעשה כן, אלא שהוא בעצמו אמר כן בעדותו, והוי כמו הרגתיו דפלגינן דיבורו, ואף דיצא קלא פסיק שהוא הי' ברדיפתו עד שנתעלם מן העין, מ"מ בשביל קול אין לפסלו, וגם אפשר דיצא הקול ע"י תחילת מעשה הרדיפה דדנו וחשבו למשפט דמסתמא גם ידו הי' במעל הזה עד סופו

ולכאורה הי' נראה עוד סניף למ"ש הנ"י פ"ג דסנהדרין (דף רס"ב ע"א) ולאביי לא הוי טעמא וכו' אבל בעלמא בשאר עדיות דלא בעי' עדות גמור ואפילו עד אחד ואשה כשרים ליכא למפסליה עכ"ל, מזה משמע דלעדות נשים לא מפסיל רק רשע דחמס, וכן ראיתי בקצות החשן סי' מ"ו סק"מ, בדעת הנ"י, אמנם לפ"ז יקשה מההיא דהרגתיו דפרכינן הא לאחר שתנשא והכתיב אל תשת, והא הרגתיו לא הוי רשע דחמס וכשר לעדות אשה

וראיתי להנ"י ספ"ב דיבמות אההיא דהרגתיו כתב וז"ל, ואפילו לרבא דרשע דחמס בעינן, בהא מודה דהא קריי' רחמנא לרוצח רשע, דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, ולא זכיתי להדין, דאטו שאר עבירות דחייבי לאווין לאו רשע מקרי, הא מקרא מלא והי' אם בין הכות הרשע, אלא דטעמו דרבא מדכתיב להיות עד חמס ולא פסלה התורה רק רשע דחמס, א"כ גם רוצח לתכשר, וגם בעיקר קושיית הנ"י לא ידעתי, הא מבואר בסוגיא דסנהדרין דף כ"ז במה דאמרינן ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, א"כ ברוצח דרע לשמים ולבריות גם רבא מודה דפסול לכל עדות שבעולם, ואף לר' יוסי דס"ל דעד זומם דממון כשר לעדות נפשות דחמירא, מ"מ רוצח דחשוד לנפשות פסול לכל עדות שבעולם, ומה"ט ניחא דלק"מ על הנ"י סנהדרין הנ"ל, די"ל דמה דכשר רשע דאינו חמס לעדות נשים גם לאביי, היינו משום דכיון דאינו רע לבריות לא חשיד להעיד בשקר ולהיות רע לבריות להפקיע אשה מבעלה, ואם יבא הבעל אסורה לו אלא דהתורה פסליה לעדות דעלמא מגזה"כ כמו קרוב, מש"ה כשר לעדות נשים. אבל רוצח דג"כ רע לבריות פסול לעדות נשים דחשדינן ליה למשקר. ודברי הנ"י יבמות צלע"ג [אאב"ה שמעתי מאאמ"ו הגאון נ"י לתמוה בסוגיא דשבועות (דף מ"ח ע"א) אמר רבא הוא ואחר מצטרפים לעדות אחרת של ר"ח, הא רבא דס"ל דרשע דחמס בעינן, דרע לשמים אינו רע לבריות ועיין סנהדרין (דף ט' ע"ב בתוס' דפלוני רבעני דהוא להנאתו מקרי רשע דחמס, א"כ הכא בעדות החודש דאינו נוגע רק לשמים יהי' כשר לעדות ממון ולא צריך לרבא לפרש דהוא ואחר מצטרפים וכו', ודוחק לומר דמקרי רע לבריות, דאם אחד נתחייב לחבירו לשלם בר"ח פלוני וע"י עדותן של עדות דיקדשו ב"ד את החודש יתחייב זה לשלם בו ביום, ואאמ"ו נ"י נסתפק בזה אם בעדות זו חייבים העדים מלקות משום לא תענה, כיון דלא תענה בריעך כתיב, י"ל דוקא בריעך, אבל לא בעדות כזה דהוא רק רע לשמים] יהי' איך שיהי' מבואר דרוצח פסול לעדות נשים, ואך בנ"ד מדין פלגינן דיבורי' יש להכשיר העד וכנ"ל

גם אם מקרי בנ"ד מים שיש להם סוף, בזה אם המים שסביב לגומא לא הי' עמוק וצלול כ"כ שנראה החול עד שא"א שיהי' שט וצף במים ולא יהי' נראה להעומד שם וצופה ומביט במים מקרי מים שיש להם סוף

ואולם עיקר העומד לנגדינו כחומה בצורה, דהא גם במים שיל"ס בעי' שיהי' שם העד כשיעור שת"נ, כמ"ש רש"י יבמות (דף קכ"א ד"ה מארבע רוחות וכו'). והרואה שנפל שוהה שם בכדי שא"י להיות חי בתוך המים, וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה' גירושין הט"ז ושהה כדי שתצא נפשו, וכן מוסכם מכל הפוסקים דעכ"פ לכתחילה לא תנשא במים שיל"ס עד שעמד ושהה כדי שת"נ, ואך לענין דיעבד הן במשאל"ס או במים שיל"ס, אם לא שהה עד שת"כ בזה מצינו דנחלקו גדולי רבותינו ז"ל, דבתשובת שיטה מקובצת סי' כ"א הוציא מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות פ"ג דגיטין דהא דבספינה שאבדה נותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים, היינו שנשברו הכלים והעצים שלה, והספינה נשארה ע"פ המים, דמשמע דוקא כה"ג דנשאר גוף הספינה שלם הוא דנותנים עליו חומרי חיים, דאפשר דהמים או הרוח יוליכוה ליבשה, אבל נשברה או שטבעה בחזקת מתים הם מה"ת ואם נשאת לא תצא, עיי"ש, וכן דעת חכם א' בתשובת הר"ם אלשקר סי' כ"ו וכ"כ הפ"י גיטין שם בכוונת הרמב"ם הנ"ל, ולפ"ז צ"ל מ"ש הרמב"ם פי"ג ושהה כדי שת"נ, היינו דבלא"ה לכתחילה לא תנשא, דכמו במים שאל"ס חששו חז"ל למיעוטא דלא תנשא, ה"נ במים שיל"ס ולא שהה, דאף דרובם נטבעים למיתה, מ"מ מיעוט ניצולים ולא תנשא, וזהו שלא כדעת הה"מ בביאור דברי הרמב"ם שם הלכה י"ט, דהא דבלא קברתיו או נשאת לא תצא, היינו לפחות ע"י ששהה כדי שת"נ, אולם מדברי הרשב"א בתשובת תולדות אדם המיוחסת להרמב"ן סי' קכ"ח כתב וז"ל ודע כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אעפ"י שלכתחילה לא תנשא, אם נשאת לא תצא עכ"ל, משמע דבלא שהה אפילו נשאת תצא, ומ"מ אינו מבואר דהוא מדאורי', די"ל למ"ש תוס' בכורות (דף כ"ה) דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, והא דבמים שאל"ס נשאת לא תצא משום דהוי מיעוטא דמיעוטא עיי"ש, א"כ י"ל דבלא שהה איכא ג"כ רוב, דרוב נטבעים למיתה, ומה"ת מותרת, אלא דהוי מיעוטא מעליא ומדרבנן אסורה משום סמוך מיעוטא לחזקה, מש"ה אם נשאת תצא, וא"כ אם מה"ט הוא הוי רק דרבנן, אולם מדברי תשובת הריב"ש סי' שע"ט נראה דאף מה"ת היא ספק א"א כל שלא שהה עד שת"נ ממ"ש שם וז"ל, ואם הי' כאן מי שמעיד בטביעה במים שאל"ס כראוי אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן וכו' אבל בכאן וכו' ושהוא ראה בטביעתו ושהה כדי שת"נ וכו' משמע להדיא דכ"ז שלא שהה לא יצאתה מידי איסור דאורייתא, והכי מבואר ג"כ ממ"ש הריב"ש סי' שע"ז וסי' ש"פ וז"ל, ואעפ"י שיש לחלק ולומר דלא נאמר זה אלא במי ששהה במים אחרי מותו יותר מג' ימים וכו' אבל מי שלא עמד וכו' דהיינו משעה ג' שטבע וכו' עכ"ל, הרי אפילו להקל דנין אותו כחי עד שעה ג'. והייינו דודאי דא"א לדונו דהוי רוב לחיים צ"ל דאין בשיטת המקילים בספק שהה ג' ימים, עכ"פ מוכח דמקרי ספק, ולא דהוי רוב נטבעים למיתה מיד, וא"כ דליכא רובא ממילא אסורה מדאוריתא, עכ"פ לכ"ע להנשא לכתחילה בעי' ששהה כדי שת"נ

והנה שיעור דשהה כדי שת"נ, לא נזכר במפורש בראשונים זולת בריב"ש כתב בג' מקומות סי' שע"ז, ש"פ, תט"ז, שהוא ג' שעות, ולזה הסכימו גדולי אחרונים, ה"ה תשובת מוהר"א ששון סי' א', ותשו' פני יהושע סי' ז', והרב מהו' דוד בן נח מא"ש בתשובת מקור ברוך סי' י' וכתב וז"ל דלפי האמת לכ"ע מודו דצריך שישהה עד שת"נ, דאל"כ אין כאן עדות כלל, דעינינו רואות מעשים בכל יום שנופלים לתוך המים ושוהים הרבה בתוכה ואח"כ עולים באותו מקום שנפלו או בקרוב לו ונמלטו, ואם העד לא ראה רק שנפל למים, ולא ראה אם עלה אם לא, מי יימר שלא עלה תיכף או אחר שעה, דבשלמא אם עמד ג' שעות שהוא הזמן ששיערו חז"ל שיכול לחיות תוך המים וראה בכל הסביבה שלא עלה, אז ודאי דאין לחוש שנזדמן לו דף או עץ שם ונמלט, וכיון דרוב אין נמלטים אם נשאת ל"ת, אבל כשלא עמד עליו הך