רבי עקיבא איגר תנינא כז

המוזכר באהלות, ואינו מוכרח, כי אף דבמתני' דחולין קאמר דהדין דהזרוע הניתן לכהן הוא מפרק הארכובה של ארכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו אפשר מתפיסת יד עד הקנה, והקנה עד כף של יד מקרי בכלל זרוע, דהרי כיוצא בזה אמרינן לענין שוק דבאהלות קורא שוק עד מקום הירך, ובמתני' דחולין גם קוליא בכלל שוק האסור בשלמים, ואולם באמת מצינו חילוק לשונות בענין שוק, דבש"ע (סי' נ"ה) משמע בבירור דשוק היינו למעלה ממקום קני"א כדביארנו היטב, ואלו בש"ע אה"ע (סי' קס"ט סכ"ח) וצריך שיהא הקשר על בשר השוק והרי בודאי אין קושרים למעלה מהקני"א, וכאשר אנו עושים מעשה בכל יום. ולזה באמת יותר דיש חילוק בין בהמה לאדם ומה דחשב מעכ"ת נ"י זה לדוחק באמת כ"כ תוס' להדיא מנחות (דף ל"ז ד"ה קבורת) בין שוק שבפרק הזרוע ובין שוק דמסכת אהלות, עכ"פ לדינא ברור דארכובה התחתונה הוא עד הקני"א, כן נראה לענ"ד

תשובה כט לכבוד ידידי הרב ר' מיכל נ"י אב"ד בק"ק ליפכא

ע"ד הסופר שכתב ב' שמות ד' אלקים בתיבה אחת בלי הפסק חוט השערה, וניכר ממש לתיבה אחת, והסופר רוצה לתקן ע"י גרירת קצת מרגל הא' נראה דיש לצדד להקל דהנה יש לספק באיסור מחיקה בגורר מקצת האות בענין דלא נפסד צורת האות, ועדיין שמו עליו אי מקרי מחיקה או לא, ולא מצאתי מזה מפורש, ולכאורה יש לדייק להקל מדברי הב"י (סי' רע"ו) דכתב בשם הר"י אלכסנדרי ברם אכתי איכא למבעי' וכו') למדנו שהמוחק מקצת אות עד שהוציא מאתמונתה הראשונה ועשאה אות אחר, כאלו מחק כל האות, וה"ה למוחק רגל הה' עד ששבה להיות ד' וכו' ולא דמי לטיפת דיו שנפלה על השם וכו', אבל הכא כל העולם קוראים אותה ה' וכו' מבואר דבנדבקה ממש וניכר לכל שהוא ח' מותר לגרור הרגל דהוי כמו נפל טיפת דיו, אבל בנדבק מעט אין לו תקנה, דגרירה מעט לא מהני דהוי חק תוכות דבאמת הוא נגיעה ונפסלה הה' וצריך לגרור הרגל דהוי כמוחק, וכיון דלא ניכר לכל שהוא ח' מחזי כמוחק השם, ומשמע דאלו הי' מהני גרירה מעט, וכן אפילו בגורר כל הרגל אם לא הי' מוציא האות מתמונתה עד שנעשה אות אחרת לא מקרי מוחק, ודוחק לומר כיון דבאמת נפסלה האות ומדינא שרי למחוק אלא משום דמחזי כמוחק, בזה לא חיישינן אלא במוחק גמור דמוציא האות מתמונתה, דסוף כל סוף אם גם מחיקה במקצת מקרי מחיקה, יש לאסור ג"כ משום דנראה כמוחק, והכי משמע לכאורה מדברי תשובת הרא"ש (כלל ז' סי"א) דדן דבשם מותר הגרירות דביקות, וא"צ להעביר הקולמוס לקדשו, מבואר דעיקר חידושו דבא לדון דמהני הגרירה, ולא כתב לדון בטעמא דהיתר דמחיקת השם דהוא דרך תיקון וללמדו מנפלה דיו, וההיא דהמרדכי פרק הקומץ שכתב דאור"י דאם הדביק אות השם דיכול למחוק דדרך תיקון הוא, י"ל דמיירי בהדביק אות השם רגל הה' לגגו דצריך למחוק כל הרגל ויצא האות מתמונתו, או דס"ל כדעת הסמ"ק דבנגיעה אות לאות בתחילת הכתיבה אין לו תקנה בגרירה דמקרי ח' וצריך למחוק כל האות, וכן מ"ש המרדכי בסוף ההלכות הובא בב"י שם, דבשם אם דיבק האותיות מסלק אותה יריעה וכו' ודלא כהר"י שמתיר וכו' צ"ל ג"כ דס"ל כהסמ"ק הנ"ל, אולם לפ"ז יקשה על מה שכתב הב"י אחרי דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל ודברי המרדכי הנ"ל, דכדאי הם הר"י והרא"ש לסמוך עלייהו, הא לפי פסקי דהב"י בא"ח (סי' ל"ב) דלא כהסמ"ק דבנגיעת אות לאות מהני גרירת הדיבוק לחוד ממילא אין כאן מחיקה ובודאי שרי ואי דבא לומר אף להסוברים כהסמ"ק יכול לסמוך על זה תקשי בהיפוך דאין כאן סייעתא מהרא"ש, דהא הרא"ש ס"ל באותה תשובה דסגי בגרירה הדיבוק, א"כ י"ל מש"ה היקל דאין כאן מחיקה, אבל להסמ"ק דצריך לגרור כל האות י"ל דאסור ואין כאן סייעתא מהרא"ש, ולזה נ"ל דהב"י אזיל כפי פסקו דמהני גרירת הדיבוק, ואך דהי' מקום לחוש לאסור, והיינו דאף דמדברי הר"י אלכסנדרי הנ"ל מבואר דבמחיקת קצת בענין דנשאר צורת האות לא מקרי מחיקה, אולי מלשון המרדכי דלא כהר"י שמתיר כמו כן להפריד אותיות וכו', מלשון זה שכתב להפריד ולא כתב למחוק משמע דס"ל להר"י דסגי בהפרדה בעלמא, ואעפ"כ הוצרך הר"י להיתרא מדין תיקון, והמרדכי חולק עליו בזה דבאמת אסור משום מחיקה, לזה כתב הב"י, דמ"מ כדאי הם הרא"ש והר"י לסמוך עלייהו, ויהי' טעם הרא"ש מאיזה טעם שיהי', אי משום דהוי דרך תיקון, ואי מטעם דגרירה במקצת לא שמיה מחיקה, עכ"פ יש לנו דעת הרא"ש להתיר לגרור דביקת האותיות, א"כ בנ"ד אף דלדון דהוא דרך תיקון אינו ברור להתיר, די"ל דוקא היכי דגופי האותיות צריכים תיקון, אבל בנ"ד דהאותיות בעצמם כתיקונם, רק דמחזי כתיבה אחת והס"ת פסול, י"ל דלא מקרי דרך תיקון, והכי יש לדייק מדברי פסקי מהרא"י (סי' ע"ב) דהביא הב"י שם דכתב לדון בנדבק רגל הה' לגגו, די"ל דאסור לתקנו, דלא דמי לטיפת דיו דנטשטש כל האות, משא"כ הכא דאינו מחוסר רק דקדוק אחד, או דנימא איפכא דעדיף דא"צ למחיקה רק הרגל שנכתב בטעות ובגוף האות שנכתב כדין א"צ ליגע וסמך בזה להקל עיי"ש, ממילא בנ"ד דתרוייהו ליתנהו דלא נטשטש האות והוא גורר מגוף האות שנכתב כדין, י"ל דאסור, מ"מ כיון דדברי הר"י אלכסנדרי מבוארים דגרירה במקצת לא שמיה מחיקה, ודברי הרא"ש בשו"ת מורים ג"כ הכי כנ"ל ולא מצינו חולק במפורש רק מדקדוק לישנא דהמרדכי בשם הר"י דמותר להפריד וכו', וכיון דמ"מ גם בנ"ד הוי דרך תיקון יש לסמוך לכאורה להקל ע"ז ולגרור מקצת האות, כןנכראה לענ"ד

תשובה ל לכבוד הרב רבי הירש נ"י בק"ק וואלטש. ע"ד שאלתו בסרכה שלא כסדרן, ומכה בדופן כנגדו אם מהני מיעוך, או דהוי ב' לריעותא

לכאורה אין לדמות זה לסרכה תלויה נגד מכה שבדופן דקיי"ל לאסור, די"ל דהתם הטעם דאמרינן דמראים הדברים דניתקה מהדופן כמ"ש הש"ך, וא"כ י"ל דדוקא בסרכה תלויה כיון דלא נדבק במקום אחר אמרינן דהמכה רגלים לדבר דלשם היתה נסרכת וניתקה משם, אבל בסרכה דבוקה י"ל דאין לזה שייכות עם הריעותא דמכה, ואף דאיכא למיחש דמקודם היתה דבוקה לדופן וניתקה משם, וחזרה וניתקה למקום אחר, מ"מ דדוקא בתלויה בלא מיעוך, דעיקר ההיתר דמכח דלא נדבקה למקום אחר כדרך הסרכות ע"כ דריר בעלמא הוא, ולא חיישינן דבאמת היתה סרוכה למק"א וניתקה כיון דלא חזינן לשום ריעותא במקום אחר, מש"ה במכה שבדופן כנגדה אמרינן דרגלים לדבר דהיתה סרוכה לשם וניתקה ואין כאן סרכה תלויה, ואזדא ההוכחה לשויה לריר בעלמא, אבל בסרכה דבוקה ועוברת במיעוך דהמיעוך הוי הוכחה דהוי ריר בעלמא, א"כ אינו מזיק במה דיש כנגדו מכה, דאף אלו ידענו דהיתה כרוכה לדופן וניתקה מ"מ מועיל המיעוך, אמנם בשו"ת ב"ח (סי' ק"ל) כתב הטעם דס"ת ומכה בדופן כנגדו דאסור דהוי ב' לריעותא דהמכה מרעה לה לריאה מש"ה אסורה, א"כ ממילא גם בנ"ד הכי הוא, דסרכה דבוקה במיעוך, הוי ריעותא גדולה, דמיעוך הוא קולא יתירא, וגם המכה מרעה לריאה מש"ה אסור, ואינו דומה לסרוכה לדופן להמכה דמהני מיעוך, ולא הוי ב' לריעותא, דהתם אמרינן מכח המיעוך דהמכה גרם לסרכה כיון דסרוכה לשם ואין הסרכה מכח הריאה, וליכא ריעותא