רבי עקיבא איגר תנינא כד

אם נדון לקרובה מ"מ אינו משלים, אחר הל' ממיתת המת, הרי דפשיטא להו להט"ז והש"ך דבשמועה קרובה, ולא נהג אבילות כל ז' דאינו משלים אחר ל' ממיתת המת אף שהוא תוך ל' מיום השמועה

ועכ"ז בער אנכי ולא אדע מהיכן יצאו לאריות האלו זה בפשיטות כ"כ, ובאות בלא"ה דבריהם תמוהים לי, דאף אי יהיבנא להו זה, מ"מ פשיטא זה לדין השלמה, דאם לא נהג אבילות בז' אחר שמיעתו דאח"כ דכלו הז', החיוב רק מדין השלמה, בזה י"ל דאחר ל' ממיתת המת אין דין השלמה, אף שהוא תוך ל' מיום השמועה, אבל פשוט דדין אבילות ל' בתספורת וכדומה צריך לנהוג עד תשלום הל' מיום השמועה, דהחיוב חלה בעצמותן שאסור בתספורת כל שלשים, וכי בשביל שלא נהג אבילות פקע אבילות דשלשים, וא"כ הוצרך המהר"ם מינ"ץ לדון אם הוי קרובה ונוהג דין ל' עד יום הנ"ל, מיום שמועתו הראשונה, או דהוי רחוקה כיון דלא נודע לו שהוא קרובה עד אחר ל'

גם אף לענין אבילות שבעה נ"מ אם זה ששמע שמת הי' ביום כ"ט למיתת המת, ולא הי' ידוע לו אימת מת ולא נהג אבילות, וביום ל"א למיתת המת, נודע לו שיום שמועתו הי' ביום הכ"ט, דבזה פשוט דאם דנין זה לקרובה וחלה עליו מיום שמועתו כל ז' דין אבילות שבעה, וזה שלא נהג עד לדעתו השנית שהוא יום ל"א עדיין נשאר עליו לנהוג אבילות דשבעה ה' ימים עד כלות השבעה ימים מיום שמועתו הראשונה דכבר חל החיוב עליהו בעצמותן ולאו מדין השלמה, אלא דאפשר דא"צ לנהוג יותר מה' ימים דאח"כ דכלו הז' מיום שמועתו, ויהי' החיוב רק להשלים ב' ימים שלא נהג, וכיון דהוא אחר ל' ממיתת המת אין השלמה נוהג בהן, וא"כ הוצרך המהרמ"מ לדון בספיקתו באופנים אלו

אח"כ ראיתי בתפארת למשה (רסי' שצ"ו) שנסתפק בזה בשמועה קרובה ולא נהג אבילות ז' אם צריך להשלים אחר ל' ממיתת המת, וסיים דמסתברא, כיון דהוא תוך ל' לשמיעתו דצריך להשלים, והיינו כדעתינו הנ"ל, ואך מ"ש התפל"מ (ססי' שצ"ו) על הט"ז הנ"ל, וז"ל י"ל דנסתפק אם הוי כשמע שמועה קרובה וצריך להשלים מאותו יום עד ל' אי הוי כאלו לא שמע עד אחר ל', וא"צ להשלים כלל, עכ"ל, והיינו ג"כ כהסכמתו הנ"ל דתוך ל' לשמועתו צריך להשלים, אבל מ"מ לא ידעתי מה הוסיף בפירוש זה בכוונת ספיקתו דמהר"ם מינ"ץ, הא בפשיטות הוא מבואר כן להדיא בהר"ם מינ"ץ, דהספק אם מקרי קרובה או רחוקה, וגם הט"ז ידע פירוש זה מדלא השיג דהא הוי שמועה רחוקה, וא"צ לראיה מסי' שצ"ו, אלא דדעת הט"ז לו יהא דמקרי קרובה, מ"מ אחר ל' ממיתת המת א"צ להשלים, והו"ל להתפל"מ רק להשיג שצריך להשלים דחשבינן גם בזה הל' מן הקבורה, וביותר מ"ש עוד על הש"ך ססי' שצ"ד שכתב דצריך להתאבל [ולא הי' לפניו ספר נקה"כ שהגיה א"צ להתאבל] צ"ע למה, הא' א"צ להשלים אחר ל', כמ"ש רס"י שצ"ו עכ"ל, מזה מבואר דעתו בפשיטות אף דמקרי קרובה, מ"מ א"צ להשלים כיון דהוא אחר ל' ממיתת המת ודרכיו בקודש נעלמו ממני

והנה בנ"ד א"צ לכל זה, דבודאי לפי טעותם בדין דהוי רחוקה, נהגו עכ"פ אבילות שעה אחת, והוי כההיא דסי' שצ"ו ס"ב, דבנהג במקצת הימים ובאחרים זלזלו דא"צ להשלים, אבל בנ"ד עכ"פ מחוייבים לנהוג דין ל' עד כלות ל' מיום שמועתם, אבל אח"כ נראה דא"צ להשלים את ימי השלשים, כיון דהם אחר ל' מהשמועה, ומ"מ כתבתי כל הנ"ל להתלמד במקום אחר, ויה"ר שלא יצטרך זה למעשה ויהי' בלע מות לנצח: ידידו דו"ש עקיבא גינז מא"ש. תשובה כד

ודרך גררא אודיעהו למה שנודע לי שמעכ"ת כתב לשוחט בעיר קטנה בזה"ל, צייגע איהם, דאס בספר החיים ד"א שטעהן דיא דינים אויף דייטש דאס יעדער לעזין קאנן (דף כ"א סי' ל"ד) שטעהנו אויס דריקליך, דאס מען קיין תתקבל זאגט בבית האבל עכ"ל, עס זאלל זיין בלע המות לנצח, מאן פסקת זא אין וואלטש וויא אויך בכל קהלות עכ"ל, ואנשי העיר ההיא קבלו אלי על השוחט שלהם שאינו' שומע למעכ"ת נ"י בזה חידוש בעיני על מעכ"ת שיחזיק שבוש כזה, ומה"ת עלה על הדעת לדלג תתקבל, וכי תפילת י"ח של האבל לא יתקבל, ושאלתי לי ספר החיים וראיתי. שבאמת כ"כ, אבל עכ"ז אינו נכון, ואינו דומה לט"ב דהתה הטעם שלא יתדמה דתתקבל קאי על הקינות, והרי בט"ב עצמו הנהוג כפי כל הפוסקים דנהגו לומר בלילה תתקבל אחר תפילת י"ח, וראיתי בספר הנ"ל בהקדמה כתב ומ"ש שמדלגים בבית האבל, כן הוא בספר מעבר יבוק ובספר תניא בהלכות אבילות, אך בטור או"ח (סי' תקנ"ט) כתב באבל יש לאמרו ואני זאת בריתי, דהאבל בטל הנחמות אין בטלים עכ"ל, האמת שבטור כתב ב' דעות אם יש לומר ואני זאת בריתי, ובטור הכריע לאמרו, דבט"ב יש טעם דכולם בטלים אבל באבל מנחמים אין בטלים (וא"כ אם כל העשרה אבלים אין לאמרו) אבל מדין תתקבל לא נזכר שם כלום, והרי כתב שם דבט"ב אומרים אחר התפילה תתקבל אבל לא אחרי הקינות, גם בתניא לא נזכר מזה כלום בהל' אבילות, חלא דכתב דיש אומרים דאין לומר השירה, אחרי דאמרי' דאמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים וכו' אבל מן תתקבל לא הזכירו בהל' ט"ב כתב לומר תקבל בט"ב אחר תפילת י"ח, ואף אם באיזה מקומות נהיגי שלא לומר תתקבל בט"ב אחר תפילת י"ח, מ"מ אין לדמות אבל לזה, לזה ישתקע הדבר, והוא הוראה בטעות

תשובה כה לידידי הרב רבי בק"ק שווערין

ע"ד שאלת רומ"פ בעובדא שבא לפניו, ענוניתא דורדא שנחלק לב' עד שרשה, דהיינו הכיס הי' מחלק אונה והי' מקצתה בכיס, ושפה הגיד הי' מחלק להורדא לאמצע, והחלק הב' לא הי' בכיס, ובהצטרף יחד ב' החלקים הי' לו תואר ורד שלם, וכל הב' חלקים היו מכוונים בין אונה לאומה כראוי, וכשהי' מניחים ב' החלקים בתוך הכיס, ע"י הנפיחה יצא חלק הב' מהכיס

הנה דעת הש"ך (סי' ל"ה סק"ח) בשם מחזיק בדק, דאם אין להם שורש אחד כעובי אצבע כשר, היכא דליכא תואר וורד כ"א ע"י צירוף לא מקרי ב' וורדות, והתב"ש (אות נ"ג) חלק ע"ז וראייתו אינה מוכרחת, דנבנה על דקדוק קלוש, עיי"ש, אך גם לדעת הש"ך יש לדון אם דוקא כששני החלקים בתוך הכיס, אבל בנ"ד דה"ב אין לו כיס הוי כמו חסר הכיס לטעמא דחסר הכיס טריפה, דמשום דמחמת דחיפת הריאה תנקב הענוניתא, א"כ זהו שייך ג"כ בכה"ג דנ"ד, דאותו חלק דאינה בכיס סופה שתנקב, ולאידך טעמא דקים להו דהוורדא סופה ליטול, אפשר כיון דשרשו בכיס המגין עליו מהני, ואף לטעם א' הנ"ל יש לצדד להקל, כיון דיש הגנה לשרשו אין סופו לנקוב כמו ביתיר וורדא ואין להיתר כיס, עיין פרמ"ג אות י"ב, וכיון דבחסר הכיס ג"כ הרבה מקילים, ב"ח ורש"ל ופר"ח [ובבית לחם יהודא העתיק בשם הש"ך דמיקל בהפ"מ בחסר הכיס, אינו מוכרע כן בדעת הש"ך, דבבפשטא דמלתא דדברי הש"ך להקל בהפ"מ רק בב' כיסין, וכן מצאתי שכ"כ הפרמ"ג] לזה בנ"ד דעכ"פ יש לה שורש בכיס יש לדון להקל, גם מלשון הש"ך ס"ק י"ח בקבלתו מרבו בחסר מקצת וורדא ונמצא כך באומה או באונה דכשר, משמע דאף דאין באותו מקצת כיס, ולזה נראה להקל בהפ"מ: