רבי עקיבא איגר תנינא קי

שכתב כן מסברא דנפשיה, ובאמת מפורש כן ברש"י קדושין הנ"ל, ובני נ"י רצה להעמיס כן בכוונת הרשב"א שלא יקשה עליו מרוב טבחי ישראל דל"א סמל"ח, ולא ידעתי, הא הרשב"א טרח לתרץ ההיא דט' שרצים, הרי ס"ל דאפילו ברובא דאיתא קמן אמרינן סמל"ח

ו) ולשיטת הרא"ה והרא"ש הנ"ל מיושב לי היטב קושיית תוס' ריש חולין (דף ג') ד"ה מ"ט לא אמר וכו' ותירוצם דחוק מאד כמובן, דהנה הרמב"ם נקט במומר שהוא מומחה, והיינו דבמומר לא אמרינן רוב מצויים מומחין, והקשו האחרונים דא"כ ר"א דאוקי מתני' במומר לוקי במומר כעין אוקימתא דרבינא דהכל שוחטים ואפילו מומר במד"א דידעינן בי' שהוא מומחה וכו' ונרויח דלא יקשה וכולן ששחטו אההיא, ולזה נראה דגם במומר איכא רוב מומחין, אבל המיעוט דאינו מומחה שכיח במומרים, מש"ה בעינן שיודעים בו שהוא מומחה, כיון דהוי מיעוט דשכיח אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וא"כ כ"ז לדינא דקיי"ל כשינויא דרבא ביבמות דמיניה יוצא היסוד דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא וכנ"ל, אבל לסתמא דתלמודא דהוא בכ"מ ר"א ורבינא דקאמרי שם מחוורתא מתני' כר"מ, מוכח דס"ל דלרבנן לא אמרינן סמל"ח וכנ"ל לא בעינו במומר שיודעים בו שהוא מומחה, דאזלינן בתר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, מש"ה ר"א לשיטתיה לא מצי לאוקמי מתני' במומר וכאוקימתא דרבינא, ולפ"ז פריך הש"ס שפיר רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה דכיון דס"ל ביבמות דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הו"ל למנקט מתני' דהכא במומר וכאוקימתא דרבינא לענין מומחה, דכיון דבמומר מיעוט שאינו מומחה שכיח אמר סמל"ח ובעי' יודעים בו שהוא מומחה, ומשנינן דרבא לטעמיה דאביי קאמר ואיהו לנפשיה מוקי באמת במומר וכאוקימתא דרבינא דבעינן שיודעים בו שהוא מומחה, וא"כ דברי הרמב"ם מפורשים בסוגיא ודוק

ז) ומיושב לי בזה סוגיא דחולין (דף י"ב ע"א) אי דלא ידע אי גמיר נימא רוב מצויין מי לא תניא וכו', וקשה לי אמאי לא פריך מדר"נ עצמו דאמר אמר לשלוחו צא ושחוט וכו', ולפי הנ"ל ניחא דהתם י"ל דבאמת הוי רוב אבל מ"מ המיעוט שכיח ומדרבנן אסור משום סמל"ח, וכיון דהוי רק דרבנן שוב סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו ואמרינן דהשליח שחטו, ולזה פריך מהברייתא מצא תרנגולת ומוכח דהוי מיעוטא דמיעוטא, וק"ל, [ובלא"ה י"ל דבאמר לשלוחו מטעם ס"ס אתינן, ספק שליח עושה שליחותו, ואת"ל אחר שמא מומחה]

ח) ובזה נפשט לי מה דמסתפק הפרי מגדים, אם עשה שאינו זבוח גם בחיה ועוף כיון דנפקא מוזבחת ובההיא כתיב מבקרך וצאנך והיינו דאם נימא בחיה ועוף ליכא עשה, מאי פרכי' על ר"נ מברייתא, דלמא ר"נ ג"כ סבר דהוי רוב מצווין א"ש מומחין אלא דסבר דהמיעוט שכיח ואמרינן סמל"ח, ובברייתא דקתני תרנגולת דליכא חזקה דאינו זבוח סמכינן על הרוב, ועלה קתני או שאמר לשלוחו, היינו ג"כ בתרנגולת, או כיון דאסור רק משום סמל"ח דהוי דרבנן סמכינן על חזקה דשליח עושה שליחותו, [והיינו לשיטת תוס' דחזקת איסור אמ"ה לא הוי חזקה דהרי מתה לפנינו רק מכח חזקה דאינו זבוח,] אע"כ דגם בעוף איכא עשה דאינו זבוח

ט) ובאמת קשה לי, הא עכ"פ לר"מ דס"ל חולין (דף ק"ב) דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך וצאנך, כיון דס"ל דמבקרך וצאנך דוקא אפילו למה דסמיך ליה דהיינו אמ"ה מכ"ש מה דילפינן מוזבחת עצמו דהיינו עשה דאינו זבוח לא תיכול, דהוא דוקא בבקר וצאן ולא בחיה ועוף, א"כ יקשה מסוגיא דחולין (דף פ"ו) דחרש שוטה וקטן ששחטו פטורים מלכסות דרוב מעשיהן מקולקים, הא ר"מ חייש למיעוטא, וע"כ משום דאמרינן סמוך חזקה לרובא והוי מיעוט, כמו מיעוטא דמיעוטא, וכן הא דמחייב ר"מ משום נבילה מה"ט הוא, והא כיסוי דשייך רק בחיה ועוף מה חזקה הוא לר"מ, לא מבעי' לשיטת רש"י וסייעתיה דהא דבהמה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אמ"ה בודאי קשה הא לר"מ ליכא אמ"ה בחיה ועוף, אלא אף לשיטת תוס' דמטעם חזקת אינו זבוח, הא לר"מ לכאורה גם עשה אינו זבוח ליכא בחיה ועוף, דהא ס"ל דמבקרך וצאנך דוקא ואין בכלל חיה ועוף, אח"ז ראיתי בפרי מגדים בפתיחה להל' שחיטה ד"ה עוד אבאר לך וכו' שהקשה כן להפוסקים דליכא כלל עשה דאינו זבוח והחזקת איסור רק משום אמ"ה אמאי פוטר ר"מ מכיסוי, הא לר"מ דאמ"ה אינו בחיה ועוף ליכא חזקת איסור עיי"ש, ולענ"ד גם לאינך שיטות דס"ל דאינו זבוח הוי עשה יקשה ג"כ דלר"מ בודאי ליכא עשה דא"ז בחיה ועוף וכנ"ל, האומנם דתוס' כתבו בחולין (דף ל"ג ע"א) וי"ל דמ"מ אמ"ה אסור דבעי' שחיטה, עכ"ל, וא"כ שפיר הוי חזקת איסור, אבל לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, דמהיכן ילפינן האיסור בלא שחיטה, דשחיטה בעינן שלא תהא נבילה אחר שתמות, אבל מחיים כיון דליכא משום אמ"ה מהיכא נפקא איסור אם לא דכוונתם מחמת עשה שאינו זבוח, אבל גם בזה קשה הא לר"מ כיון דבקרך וצאנך דוקא לענין אמ"ה מכ"ש דהוי דוקא לענין איסור אינו זבוח דנפקא מהא קרא עצמה דוזבחת וצע"ג, ובמק"א הארכתי

י) מ"ש בני רחימי נ"י לסתור תירוצו ב' דהרשב"א דהא ודאי אפילו באינן מומחין רוב שחיטתן מתוקנים, א"כ הא דאסור שחיטת אינו מומחה הוא רק מטעם סמל"ח לא הבנתי דבריך. דא"כ יהי' מזה הכרח ליסוד הדין דאמרי' סמל"ח, ויהי' מזה תיובתא לתוס' וסייעתם דס"ל לא אמרינן סמל"ח, ורבא ביבמות מוקי ג"כ מתני' רק כר"מ, גם לכ"ע הא עכ"פ לסתמא דתלמודא ביבמות דקאמר מחוורתא מתני' כר"מ משום דס"ל דל"א סמל"ח, יקשה דלשתרי שחיטת אינו מומחה, ולומר דבאמת כן הוא מלבד דהוא רחוק ודחוק, יקשה איך פרכינן בפשיטות אי ד דידע דלא גמיר פשיטא הא הרבה השמיענו מה דבאמת מותר לפי סתמא דתלמודא יבמות הנ"ל, ואשמעינן דאמרין סמוך מיעוטא לחזקה וכדרבא, אא"כ דנצטרך לומר אף לפי סתמא דתלמודא הנ"ל, מ"מ שחיטת אינו מומחה דראו חז"ל דהמיעוט שכיח הרבה והחמירו בזה וכעין שכתבו תוס' יבמות (דף ל"ו) לענין רוב ולדות ולענין משאל"ס, א"כ גם על הרשב"א ליכא קושיא, אבל באמת גם על זה יקשה, איך פרכינן אי דידע דל"ג פשיטא, כיון דמדאורייתא שריא מה פשיטות יש, דודאי יהי' אסור מדרבנן. א"ו נראה דבאינם מומחין ליכא רוב דשחיטתו מתוקנים וכדמשמע לישנא דהרשב"א דכתב לתרץ קושיית הרא"ה משום דהוי מיעוטא דמיעוטא כתב בלשונו הזהב דאף במיעוט דאין מומחין יש דשוחטים יפה, משמע דישנו מציאות לפעמים אבל לא דהוי רוב, והטורי זהב סימן ט"ו כתב בפשיטות דרוב מעשיהם מקולקלים, ואף שהנכון עם בני נ"י דדברי הרמב"ם רפ"ד מהלכות שחיטה אינם מורים כן, מ"מ צ"ל דשבקינן דדחיק לאוקמי נפשיה כפירושו דהכ"מ, או כמו דראיתי להמבי"ט בספר קרית ספר דהעתיק לדברי הרמב"ם אלו באם שחט לפנינו איזה פעמים יפה, בזה מדאוריתא מותר לאכול משחיטתו ומדרבנן אסור, ואף אי נימא דהרמב"ם יסבור כן דרוב מעשיהן מתוקנים, מ"מ תוס' והרשב"א והרא"ש דהקשו על רוב מצויין אצל שחיטה דנימא סמל"ח, בודאי אלו היו סוברים דגם במיעוטא אין מומחין רוב מעשיהם מתוקנים לא היו מקשים כלום, דהוי מיעוטא דמיעוטא ממש, גם תוספות בכורות אחר דכתבו להוכיח דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כתבו והא דאמרינן רוב מצויים וכו' ואמאי לא הקשו בפשוטו בדרך ממה נפשך מ"ש דבאינם מומחין דאסור ולא סמכינן על רוב מעשיהם מתוקנים ומה שכתב