רבי עקיבא איגר החדשות ריז

דלכ"ע לא הוי ביטול. אמנם באמת מלישנא דהר"ן שכתב וכן הדין בכל משמשין שאינן ניכרים משמע דבכל ענין אף במנורה וכדומה ואף מכרה לאינו צורף הוי ביטול, ונ"ל דהר"ן ס"ל דהך מלתא גופא דמודה רבי במכרה לאינו צורף דלא בטל הוא ג"כ דווקא בע"ז עצמה, ומשום כיון דלאו צורף הוא ולא יתכנו החפץ, וכיון דע"ז הוא בוודאי לא יחזיקנו לעצמו וימכרנו לנכרי ופלח לה, אבל במשמשים שאינם ניכרים יחזיק לעצמו, ואף אם הנכרי הודיע לישראל הלוקח שהוא של ע"ז, מ"מ כשיחזור וימסרנו לנכרי, לא יודיע הישראל כן לנכרי דמה תועלת לו בהודעה זו, כיון דהנכרי לא יאמין לו כן ולא יתן לו יותר, גם כיון דאין ניכר בעצמו ואין ניכר בו צורת ע"ז, אף שמודיע שהוא של ע"ז אפשר שיחזיק הישראל לעצמו וכיון שאינו חושש לזה המוכר הוי ביטול אף דאינו צורף ונשאר בקיומו מ"מ כיון דלא פלח לה עוד הוי ביטול כדמשמע בע"ז מ"ג ע"א ובדף נ"ג ע"ב באופן דלהר"ן ורבינו יונה בנ"ד המנורה מותר להדיוט, ולאינך שיטות הנ"ל אסורה

והנה בש"ע יו"ד סימן קמ"ו בהג"ה ס"ח ומשמשי ע"ז אם מכרם או משכנם בפשטא נראה דהרמ"א הכריע כדעת הר"ן ורבינו יונה להקל. אמנם נראה דרך אחרת בכוונת הרמ"א, דבפשוטו יש לתמוה הלא בסימן קל"ט סעיף ב' הביא המחבר ב' דיעות הנ"ל במחתה שמכרה לישראל ולא הגיה הרמ"א שם כלום ואיך יסתום כאן להקל, ודוחק לומר דבסימן קל"ט סמך הרמ"א אההיא דסימן קמ"ו דאפכא מסתברא, דשם בסימן קל"ט הוא עיקרא דדינא זה דמשמשים שמכרם ושם הו"ל להרמ"א להכריע דעתו, לזה נ"ל דאין דעת הרמ"א להכריע בבירור כדעת הר"ן, רק הכא בסימן קמ"ו שכתב המחבר ויש מתירין במכרה לצורף ישראל, ע"ז קאי דברי הג"ה ומשמשים שמכרם או משכנם כוונתו במכרם לצורף ישראל, בזה יש לסמוך להקל, אף דבהג"ה לא זכר כלום מצורף, מ"מ הרי לא התנה ג"כ מכרם לישראל, ואלו הר"ן ורבנו יונה לא הקילו רק במכרם לישראל אבל לא לנכרי ע"כ כיון דקאי המחבר דמיירי במכרו לישראל לא הוצרך להזכירו, הכא נמי י"ל דמיירי בצורף דקאי אדברי המחבר דמיירי בצורף ולא הוצרך להזכירו שנית (ומה דהזכיר הרמ"א מכרו או משכנו, ולא כתבו בקיצור ומשמשים כה"ג בטל משום דבעי לחדש דמשכנו דינו כמוכרו), ואף שכתבתי דדעת הר"ן עצמו להקל במשמשים אף במכרם לאינו צורף כמש"ל, וכן נראה להדיא מדברי המחבר סימן קל"ט סי"ב, דאפילו במחתה מיקל הר"ן אף שלא לצורף, מ"מ הרמ"א אינו רוצה להכריע להקל רק במכרו לצורף ישראל, דיש לנו ב' סברות להתיר דדעת הרמב"ם דאף בע"ז עצמה מכרה לצורך בטלה, וגם דעת הר"ן ורבינו יונה דבמשמשין אף מכרה לאינו צורף בטילה מש"ה במשמשין שמכרה לצורף סמכינן על הצטרפות שיטות אלו להקל

ובאמת כן נוטה הדין דהוי ס"ס פלוגתא דרבוואתא דהוי ס"ס מעליא, ואף דהוי חזקת איסור, מ"מ בס"ס דרבוואתא מהני אף בחזקת איסור דמשום החזקה לא ישתנה הדין, כמ"ש בכנה"ג יו"ד, ואף דלדעת המהריב"ל בשו"ת ח"ג סימן מ"א ס"ס דרבוואתא לא מקרי ס"ס דהוי משם אחד, מ"מ מצינו כמה אחרונים החולקים עליו, עיין בשו"ת שער אפרים סימן ע"ט. וגם בדברי המריב"ל עצמו סותר עצמו בכלל זה וכמו דהארכתי במקום אחר, והשתא אתי שפיר דבסימן קל"ט דלא נזכר כלום מצורף לא הכריע הרמ"א להקל, כנ"ל ברור בכוונת הרמ"א דלא בא להכריע להקל במשמשין שמכרם רק במכרם לצורף דווקא. נמצא בנ"ד במנורה שמכרה שלא לצורף, הדבר קשה להתיר אף להדיוט כיון דלדעת רש"י והרשב"ם ותוס' והרא"ש לא הוי ביטול ואסור מדאורייתא, ואיך נסמוך להקל בדאורייתא על שיטת הר"ן ורבינו יונה במקום שהגאונים הנ"ל חולקים עליהם, ואדרבא לצורך הדיוט חמור מלצורך בית הכנסת דלצורך בהכ"נ יש לומר דאין כאן חשש דאורייתא דמה שמשתמשין בו להדליק נרות לצורך התפלה, י"ל דהוא בכלל מצות לאו להנות ניתנו, ואף דנעבד אסור לגבוה, י"ל דדווקא לצורך הקרבה אבל לצורך מצוה י"ל דאסור רק דרבנן כיון דמאיס, ואלו לצורך הדיוט הוא דאורייתא דלדעת הרבה פוסקים דמכירה לא הוי ביטול אסור מדאורייתא, ע"כ נלע"ד דאין תקנה למנורה זו וטעונה גניזה כנלע"ד: תשובה נו עוד לו

וע"ד סכין הנמצא ברחוב ואינו יודע ממי נפלה, אם מישראל או מעכו"ם מהו להשתמש בו ואם נתלה דמישראל נפל יש היתר להחזיקו לבשר כיון דכל אנשי העיר דרכן לחרוץ סכין חלב לסימן שהן של חלב

מלתא דא כבר אמורה בתשובת חו"י סי' רכ"ח שכתב להחמיר היכי דשם רוב העוברים גויים ואינו שרי אלא היכי דידוע שרוב העוברים ישראלים הם אכן בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן מ"ז הפריז על המדה כתב להקל אף ברוב נכרי בלא ליבון והגעלה, ומדמי לה לההיא דש"ע סימן קכ"ב לבנתן כלי לאומן גוי דאם לקחו ממנו לאחר זמן דמותר מטעם ס"ס ספק לא השתמש בו נכרי, ספק לא השתמש בו תוך מעת לעת זה או נשתמש בו בדבר הפגום, וכיון שאפילו היכי הסכין הי' ביד נכרי שרינן מטעם ס"ס, מכ"ש בנמצא דהוי ספק אם נגע בו גוי מעולם ע"ש. ואיני רואה ראייתו לראיה נכונה דכיון דרוב העוברים נכרים הוי כמו וודאי נפל מנכרי וכיון דבסכין ישן הוי וודאי נשתמש בו נכרי וליכא