רבי עקיבא איגר החדשות קנו

דגרוטאות, וא"כ י"ל דהוי ספק דרבנן ספק כדעת הפוסקי' דמכרה ומשכנה לישראל שאינו צורף הוי ג"כ ביטול והא דבגרוטאות קיי"ל לאסור היינו דהתם דגם לגבי נכרי הוי בטעות וליכא ביטול כדמסקינן בסוגיין. משא"כ בנ"ד דגבי נכרי ליכא טעות ורק לגבי הישראל וכיון דמדאורייתא בוודאי לא הוי ע"ז ש"י וממילא הו"ל ספיקא דרבנן גם הוי כעין ס"ס ס' שמא באמת אינם נעבדים וס' דשכר' או משכנ' הוי ביטול, ובוודאי אם אפשר להשתדל שהעכו"ם יפדנו תוך ד' שבועות בוודאי דהוי למפרע ע"ז של עכו"ם ומשום רוצה בקיומו לא נאסר כיון דכבר נתבטל ע"י עכו"ם האחר וכנ"ל, אבל אם א"א להשתדל כן והוא הפסד מרובה נ"ל לדון להקל באופן אם יסכים בזה ידידי הגאב"ד במקומך

והנה חד מחברייא השיב לי דבלא"ה יש לדון דהוי ספק דרבנן למ"ש הב"י רס"י קמ"ו בשם הסמ"ק דע"ז של גוי שבא ליד הישראל מה"ת יש לה ביטול ע"ש ודבריו נכוני' אולם דברי הסמ"ק אלו לאו דכ"ע נינהו דהרמב"ן לא ס"ל הכי, וראי' לזה ממ"ש הר"ן בשמו פ"ד דע"ז וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בבטולי בעלמא סגי להו אע"ג דע"ז ש"נ שבאה ליד ישראל אין לו ביטול וכו' והזקיקו לומר כן וכו' ומלשון זה משמע דהרמב"ן בא לחלוק שלא נדמהו לע"ז ש"נ שבא לישראל ואם איתא דהרמב"ן ס"ל כהסמ"ק ותקשי על ראיית הרמב"ן דדלמ' באמת כי הדדי נינהו ומדרבנן אין לו ביטול, ומ"מ דיוקא דהש"ס שפיר מדיוקא דקרא ואשריהם דהא מה"ת סגי לי' בביטול ולומר דראיית הרמב"ן הכי דמדייקי' בסוגי' מכדי ירושה הוא להם וא"א דש"ש, ולכאורה לשיטת הסמ"ק לו יהא דא"א דש"ש הא מ"מ מה"ת סגי בביטול כיון דלא עבדה ישראל מעולם אע"כ דבעי לאסוקי הראי' אף לר"י דס"ל דע"ז ש"י אסור' מיד ולדידי' לא בעי' עבודת ישראל ובאמת ע"ז ש"נ שבא לישראל לדידי' מדאורייתא אין לה ביטול, ולזה שפיר יקשה דלמא אסרום במעשה אע"כ כיון דבעי' מעש' מקרי ברשות עכו"ם לאסר' לעולם קיימ' ברשותי' עד שיחזור ויקח ממנו הישראל וה"נ ממילא לדידן אפי' מדרבנן שרי, מ"מ נ"ל דוחק להעמיס כן בכוונ' הרמב"ן גם נ"ל דע"כ לא שרי הסמ"ק אלא בע"ז ש"נ שבא לישראל אבל באם הוא ש"י ואח"כ עבד' נכרי בענין דיכול לאסרה מדאוריי' אין לה ביטול דכל שבשעת עבודת' היא ברשות ישראל מקרי ע"ז של ישראל, וראי' לזה ממסקנא דסוגיין דמסקי' דשליחות עביד והיינו דנ"ל לא דהכוונה דמדין שליחות אתינן עלה דהוי כעבד' ישראל דהא קיי"ל אין שליחות לעכו"ם ומדאורייתא אף לחומר' אין שליחו' אלא דעיקר הסבר' דכל דניח' ליה לישראל אין רשות ישראל מעכבת על העכו"ם לאסרו ובכה"ג אדם אוסר דש"ש כיון דניחא להו לבעלים בהכי וא"כ להסמ"ק למסקנ' וקשה על רע"ק מה בכך דשליחותי' עביד הא לא עבדה ישראל ומן התורה בביטול סגי להו אלא ע"כ ברור בכה"ג כל שבשעת עבודתה היא של ישראל מה"ת אין לה ביטול וא"כ אין ראי' דהסוגי' בעי למידק אף לר' ישמעאל ואם כן ראיי' הנ"ל מהרמב"ן קמה וגם נצבה תשובה ד לק"ק צעמפלבורג לידידי הרב וכו' מו"ה זאב וואלף נ"י

על שאלתו בשור שהיה חולה איזה ימים קודם שחיטתו שהי' עצור להטיל מים ואחר השחיט' נבדקה השלחופית על ידי המורה ולא מצא בו נקב והכשירו ונתברר הדבר שבשעת פתיחת הבטן היה הגוף מלא מים וגם מרא' השלחופית הי' ברוב מרא' דם ובסופו כולה דם וכשמערו השלחופית הי' בתוכו כמו חצי רביעית דם וגם מקצת אוכלי בשר הבהמ' ההיא אמרו שכמעט לא יכלו לאכלו שהי' בו טעם וריח מי השתין

הנה בדין ניקב השלחופית כ' בהגהת ש"ע סימן מ"ה דנהגו לטרוף, אך בנ"ד דהמורה אמר שבדקו ולא הי' בו נקב אף דהשלחופית הי' לקוי שהי' רובו מראה דם והיה מקום לדונו בנתמסמס דדיינינן אותו כחסר שמא הוא כשיעור הרופא גררו אותו כמבואר בש"ע סי' מ"ג לענין טחול ובסי' מ"ח וסי' נ', מ"מ כיון דהוא רק מספק דאין אנו בקיאי' בשיעור רופא גררו וכיון דעיקר הדין דניקב השלחופי' הוא פלוגתא דרבוואת' אם טריפה או לא יש לדונו בס"ס ואף דהוי ספק חסרון ידיעה מ"מ כבר פסק בהגהת ש"ע סימן ק"י להקל בהפ"מ, ומה דדחה רומעלכ"ת נ"י דהכא רבו האוסרי' עד שכמעט בטלה דעת המתירי' ולא נחשב לספק כיון דהרמ"א מחליט דטריפה וודאי, והט"ז מדשתק אודיי אודי והפר"ח כתב מפורש כדעת הי"א וכן האחרונים כולם עכ"ד, אין בזה ממש דהיכן מצינו דהחליט הרמ"א דטריפה וודאי הא י"ל דחושש רק לדעת המטריפי' ודן אותו בס' טריפות ואדרבא ממ"ש הרמ"א והכי נהוג משמע דאינו מחליט כן לעיקר הדין וגם זה אפשר דמס' נהגו כן, ומה זו שתיקה של הט"ז לחשבו כוודאי זהו גם כן דמודה דראוי לכל מורה לפסוק לאיסור כיון דהוי פלוגתא דרבוואת', גם הפר"ח לא בירר דבריו לדינא דרך הכרע' רק בביאור דעת הי"א דרך פשט וגם התב"ש אף דכ' על הרמ"א דגם במקום דליכא מנהג ידוע יש להטריף דאיסור זה תלוי באשלי רברבי משמע ג"כ דרק מס' אסרי' לי' והיכי דידוע דנוהגי' להקל שבקי' להו באופן דפשוט דכל מה שהאחרוני' פוסקים לאיסור בדבר הזה וסוגי' דעלמא כוותיהו היינו הכל משום ספק איסור וכיון דהרמב"ן והטור והמחבר סתמו כן לדיעה א' דמשמע דס"ל הכי לעיקר והרי"ף ושארי הראשונים דשתקי' משמע דס"ל דכשר בוודאי לא מקרי רק ספיקא איסור' ובהצטרף ספק הוי ס"ס.