פרי יצחק חלק ב קסה

לו באחת מהן דפטור ג"כ ממילא ידעינן דבטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין כמו שכתבנו, ודו"ק. ובענין מה שהעיר כ"ת בענין אשלד"ע דדעת התוס' בב"ק דף ע"ט דהיכא דלא ידע השליח שהוא דבר עבירה יש שליח, אולם דעת הנימוקי יוסף דאפי' לא ידע השליח נמי אין שלד"ע, ועי' בש"ך סי' שמ"ח, ובקצה"ח סי' שמ"ח הביא ראי' מהא דאמרו בב"ק ל"ב הוסיף לו רצועה אחת ומת הר"ז גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא וקתני הר"ז גולה כו' אמר רב שימי מנהרדעא דטעו במנינא טפח לי' רבא בסנדלא א"ל אטו הוא מנו והתני' גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופא, ואי נימא דהיכא דהשליח לא ידע ישלד"ע א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח ב"ד אלא ודאי דאף בשוגג נמי אשלד"ע ועי' בנה"מ שכ' עפ"י דברי הש"ך דאף במקום שיש שלד"ע לא חדשה רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח אלא דאם בשוגג יש שלד"ע הב"ד יהי' גולין ע"ש, ולענ"ד נראה דהב"ד אינם גולים דהא קיי"ל עשרה בני אדם שהכהו בעשרה מקלות בין בב"א בין בזה אחר זה פטור, ובוודאי דה"ה בגלות נמי פטור אם הכהו עשרה בני אדם בשוגג דאיתקש למיתה א"כ ניחא דהב"ד אינם גולים דרבים הם ואם היו כולם מכים אותו הי' פטורים מגלות א"כ גם שלוחם פטור דשליח הי' מכולם והוי כאלו הרגו כולם ומי איכא מידי דאלו עביד אינהו ולא מחייבהו ועביד שליח ומחייבא. אמנם נעימים לי בזה דברי מורי הגאון שתמה על, קו' הקצה"ח ואמר יכי השליח ב"ד אינו כלל שלוחם של הב"ד, הב"ד פוסקים דינם וכפי מה שיפסקו להלקותו שוב מוטל על כל ישראל להלקותו וכי עביד לאו בשליחותא דבי דינא עביד ואין ענין זה לשליח, ודבריו מתוקים מנופת והנה הגאון בנוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ה האריך לדחות שי' התוס' דבשוגג יש שלד"ע, וע"ש דה"ר מסוגי' דקדושין מ"ג דס"ל לשמאי הזקן דאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דחייב שולחיו ואיך אפשר לדונו והא הוי התראת ספק שמא לא ישמע לו השליח אלא ודאי דמיירי שלא ידע השליח ובזה מחייב שמאי ובע"כ דחכמים פטרו אפי' בלא ידע השליח שהוא ד"ע, ונראה דזה לא מקרי התראת ספק כמו דלא מקרי התר"ס אם אמרינן לי' שלא יעבור אם לאו יהרג שמא לא יעבור אלא דמתרינן לי' אם יעשה וה"נ שלוחו של אדם כמותו מתרינן לי' שאם יצוה לשליח ושלוחו יהרוג אח"כ עפ"י יהי' הוא חייב ואין נכנס זה בגדר התראת ספק. ומה שהעיר עוד מהא דמודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, ואם נימא דבשוגג יש שלד"ע הי"ל לאשמעינן גם לדידן דאם עשה שליח בשוגג לאכול חלב ולבעול את הערוה אף דבשאר איסורים יש שליח הכא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, אמנם נראה כמ"ש הנה"מ בסי' שמ"ח דבמיתה מודה דלא אמרינן בשוגג יש שלד"ע דהטעם הוא משום דכל דלא ידע דמי לחצר ובחצר הוא דוקא גבי מלקות ומיתה ממלקות לא גמרינן ע"ש, ודבריו נראים בזה, ולק"מ קושית הנוב"י דבחלבים ועריות לענין מיתה או כרת ל"ש בשוגג יש שלד"ע ולכן קאמר הא דשמאי תם ונשלם שבח לאל בורא עולם: