פרי יצחק חלק א רג

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממשנה דהמנסך ומשני דאית ליה שותפות בגוה ע"ש. ולפ"ז לפמש"כ התו' דהיכי דהמזיק נמי מפסיד לא שייך שלא יהא א"כ כיון דמיירי רק באית ליה שותפות בגוה א"כ קשה דאמאי מזיד חייב הא הכא לא שייך שלא יהא כיון דהמנסך נמי מפסיד ועי' בפלתי סי' ד' ובס' ישועת יעקב שם

עוד צ"ע מהסוגי' בגיטין שם דפריך למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק מהא דתנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין ותני עלה מפני תיקון העולם ואי אמרת שמיה היזק שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה ע"ש. עכ"פ הרי דלמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ניחא ליה שפיר דבאמת מזידין חייבין מפני תיקון העולם והיינו בע"כ משום שלא יהא כו'. ולפ"ז לפי סברת התו' דהיכי דהמזיק נמי מפסיד לא שייך שלא יהא וא"כ קשה אפילו למ"ד לא שמיה היזק מ"ט מזידין חייבין והא הכא הכהנים נמי מפסידין המתנות שלהם וא"כ לא שייך לחייב משום שלא יהא ועי' בפרש"י שם בד"ה מזידין חייבין כו' שהרי צריכין להביא אחרים וא"נ נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב כו'. ולפ"ז הרי מוכרח דגם בכה"ג איכא משום שלא יהא. ובזה יש לישב קו' המ"ל בפ"ז מה' חובל שהקשה מאי איריא דנקט שפיגלו דהיינו מחשבה שחוץ לזמנו אפילו מחשבה דשלא לשמן דהקרבן כשר אפ"ה חייבין כיון דקי"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דלרבותא נקט שפיגלו דבמחשבה דשלא לשמן כיון דהקרבן כשר א"כ אין הכהנים מפסידין כלום ובודאי מזידין חייבין משום שלא יהא. אולם אפילו היכי שפיגלו דהקרבן פסול דהרי הכהנים ג"כ מפסידין מ"מ חייבין לשלם משום שלא יהא כנ"ל

אכן נראה לה"ר לסברת התו' מגיטין (דף מ') במשנה עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו כו' כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר ובגמ' שם אמר עולא מי שיחררו רבו שני כו' במאי קמיפלגי בהיזק שאינו ניכר מ"ס שמיה היזק ומ"ס לא שמיה היזק. ופרש"י ת"ק סבר לא שמיה היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר כו' ע"ש. ולכאורה צע"ג דאמאי פטור המשחרר נהי דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק מ"מ יתחייב משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' וכמו במטמא ומדמע. אולם לפמש"כ התו' כנ"ל ניחא שפיר דהכא לא שייך לחייב את המשחרר משום שלא יהא דהרי המשחרר נמי מפסיד כשיעור חובו וגבי הכהנים שפיגלו במקדש צריך לחלק בין הפסד לבין מניעת הריוח אלא דלפ"ז קשה באמת מסוגי' דחולין וכמו שהקשו האחרונים כנ"ל

ולכן נראה לומר דמש"כ התו' דהיכי דהמזיק נמי מפסיד לא שייך משום שלא יהא זהו רק היכי דאופן ההיזק לא משכחת לה אם לא שהמזיק נמי יפסיד ויתבאר ע"פ מ"ש הרא"ה בבדה"ב סוף שער א' וז"ל ואפ"ה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילתא וחשיבי תרווייהו כשותפין ואפ"ה איכא דפליג כו' וסבר האי תנא דניחא להו לכולהו בעלים בעי ע"ש. ועכ"פ לפ"ז הרי לא משכחת לה להאי היזק אם לא שיהיה האוסר שייך במילתא ולכך שפיר לא שייך שלא יהא כנ"ל. אולם בחולין שם דמשני באית ליה שותפות בגוה ע"ש בתו' ד"ה ת"ש שפי' דכיון דאית ליה שותפות ושלו יוכל לאסור נאסר חלק חבירו משום שמערב בשלו ע"ש. ולפ"ז ענין ההיזק הוא רק משום מערב והרי גוף מערב משכחת לה שפיר אפילו בלא שותפות דהרי יוכל לערב יי"נ של חבירו ביין כשר ועוד דיי"נ אין שוה כלום. ולפ"ז מה בכך שעשה אופן ההיזק בכה"ג שהוא נמי מפסיד כיון דאפשר בלא שיפסיד כלל

הן אמת דדברי הרא"ה לכאורה צע"ג דמה צריך לומר כנ"ל משום דהאוסר שייך במילתא הא מדאמר ר' יוסי ור"ש אין אדם מקדש דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו. ולפ"ז משמע לכאורה דת"ק דהיינו ר"מ דאמר קידש ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו וכן הך דמחיצת הכרם הוא כר"מ ועי' בב"ק שם בסו' ד"ה מחיצת הכרם ע"ש. וא"כ מה זה שכתב הרא"ה דאפ"ה דאין אדם אוסר דבר ש"ש מחיצת הכרם כו' מנ"ל דס"ל לר"מ דאין אדם אוסר דש"ש. ועוד דבירושלמי פ"ז דכלאים מבואר דאפילו במסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו ס"ל לר"מ דקידש ע"ש. ולפ"ז בע"כ ס"ל לר"מ דאדם אוסר דש"ש. ונראה לישב דבודאי בההיא דמסכך גפנו של חבירו שעושה מעשה לכך קידש אע"פ שאינו שלו אולם במחיצת הכרם שנפרצה שנאסר רק במחשבה בעלמא שנתייאש ולא גדרה דזה בודאי לא שייך רק היכי שהגפנים שלו דמחיצת כרם של אחר שנפרצה בודאי לא נאסר משום מחשבה שלו. ולכך צ"ל דהא שנאסר במחשבה היכי שהגפנים שלו משום דכיון שהאוסר שייך במילתא הו"ל כשותפין וכנ"ל. ועכ"פ ענין ההיזק בכה"ג שנתייאש ולא גדרה בודאי לא משכחת לה אלא בכה"ג שהגפנים שלו ובעל הכרם נמי מפסיד לכך ליכא משום שלא יהא משא"כ בחולין שם כנ"ל וזה ברור

ועפ"ז נראה לדון במש"כ השעה"מ בפ"ז מה' חובל ומזיק באשה אחת שתחבה כף חולבת שלה בקדירת בשר של חברתה ולא היה במאכל ס' באופן דנאסר הכף והבשר והתבשיל וכתב שם לפטור התוחבת משום דהוי היזק שאינו ניכר ואין לחייבה משום שלא יהא ע"פ מ"ש התו' הנ"ל דהיכי דלהמזיק נמי מטי ליה היזק לא שייך משום שלא יהא. ולפ"ז ה"ה הכא דהאשה התוחבת נמי מפסדת שהרי הכף שלה ג"כ נאסרת ע"ש ולפי הנ"ל אין זה נכון דמש"כ התו' שם כנ"ל הוא רק היכי דענין ההיזק לא משכחת אלא כשהמזיק נמי מפסיד לכך לא שייך שלא יהא כו'. אבל הכא בתוחבת כף חולבת לתוך קדירת בשר של חברתה אף שהיא נמי מפסדת להכף שלה מכל מקום הרי גוף ההיזק אפשר שיהיה בלא שתפסיד כלל דהרי תוכל לעשות ההיזק בכף וקדירה של חברתה לפי זה שייך שפיר משום שלא יהא כנ"ל: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.