פני יצחק חלק ו רמח

מצי עביד וכו' ולפי דעתו מצאה חקירת האחרונים ז"ל מקום לנוח דמה הפרש בין אומרם אשלד"ע ובין אומרם כל מילתא דלא מצי עביד ותפ"ל נמי מהאי טעמא ולמ"ל טעמא דדברי הרב וכו': ואיך שיהיה יש לתמוה דמאי מספק"ל להרב ז"ל ואנכי הרואה דמילתא כדנא ש"ס ערוך הוא בידינו במס' יו"ט די"ז דבעי הש"ס התם לענין מי שלא עירב ע"ת הוא נאסר וקמחו נאסר או"ד הוא נאסר ואין קמחו נאסר ונפ"מ דאי אמרת הוא יקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים וא"א אין קמחו נאם א"צ לאקנויי זוהי גירסת הרי"ף ורב"י ורש"י והרא"ש והתוס' ז"ל שם תמהו ע"ז ב' תמיהות והשנית היא כי הוא נאסר ואין קמחו נאסר כיצד יוכל בלא הקנאה כי אחרים יכולים לעשות לו מה שהיא אינו יכול לעשות לעצמו ומכח זה כתבו דכה"ג גרים דכשהוא נאסר ואין קמחו נאסר צריך הקנאה אבל כשהוא וקמחו נאסר ל"מ הקנאה יע"ש: נמצא דלפי גירסת הרי"ף ורבינו ודעימייהו ז"ל במידי דרבנן כגון ע"ת מצי לעשות שליח אף שהוא אסור ועדיפא מינה מהספק של הרב משל"מ ז"ל דהתם הכ"ג אינו נהנה במה שעושה השליח והכא נהנה השליח ואפי"ה יכול לעשות וא"כ הרי נפשט ספיקו הנז' ולפי"ד התוס' ז"ל מתבאר בהפך דאפי' בדרבנן לא מצי עביד ואולי דגם התוס' ז"ל ס"ל כספק הרב ז"ל דמצי למעבד והכא הט' דלא משוי דנהנה במה שלא היה יכול לעשות וליהנות הוא ע"י עצמו ואף שתירצנו לפי"ז קו' התוס' שהק' לגי' הלזו וכאמור מ"מ עדיין יש לעמוד בזה דהרי קי"ל דאשלד"ע ואפי' במידי דרבנן וכמ"ש המשל"מ ז"ל וא"כ בשלמא למאן דס"ל בפ"ק דמציעא דאפי' השליח לאו בר חיובא לא מיחייב שולחו אתי שפיר אבל למ"ד דהיכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו א"כ איך יאכל זה בלא הקנאה ותק"ל ברייתא הלזו וי"ל דלא אמרינן דבשליח לאו בר חיובא דחייב שולחו אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא ואיך שיהיה יש לתמוה על הרב משל"מ ז"ל איך לא זכר שר לסוגייא זו: והרב קול אליאו ז"ל בח"א אה"ע סי' ט"ז האריך בענין זה ואך בחלקו"ת ישית בין אומרם אשלד"ע ובין אומרם כל מילתא דלא מצי עביד וכו' דכל היכא דאמרו אשלד"ע הוא דאם היה המשלח הדבר ההוא שעשה השליח היה עשוי כגון לקדש אשה גרושה דרך משל אם היה מקדש אותה היתה מקודשת וכן עזה"ד אבל מילתא דל"מ עביד הוי שאם היה עושה הדבר ההוא המשלח לא היה עשוי וכגון ההיא דנזיר די"ג ושם הביא ג"כ ספק זה דבמילתא דרבנן אי אמרי' מילתא דלמ"ע וכו' יעש"ב: וגם לפי"ז הנה מקום איתי לפשוט ס' זה מסוגייא דביצה הנז' והוא דהתם איתא בתר הכי אי עבר ואפה מהי ובעי למפשט מהך ברייתא הנז"ל דאסור ולבסוף לא אפשיטא והשתא לפי גי' רבינו ודעימיה אי איתא דבעלמא קי"ל מילתא דלמ"ע ל"מ שליח גם באיסור דרבנן יפשוט דמדקתני בברייתא דצריך הקנאת קמחי לאחרים מוכרח דכשהוא נאסר ולא קמחו א"צ הקנאה וכדפשיטא ליה להש"ס ואי איתא דבעבר ואפה אסור הא, קי"ל דמילתא דלמי"ע וכו' גם בדרבנן וא" כ היכי אמרינן דכשהוא לבד נאסר א"צ הקנאה ומיתר בלא הקנאה ואיך הש"ס רצה לפשוט מהך ברייתא להפך ואמאי נמי לא אפשי' בעיין אלא ודאי דבמידי דרבנן אמרינן גם דאיהו למ"ע כלל מצי משוי שליח וא"צ הקנאה ומשו"ה לא פשיט הש"ס בעיין מינה ולפי גי' התוס' ז"ל איכא למיפשט בהפך וכמובן. ולפום מאי דכתיבנא לעיל דגם התוס' ז"ל לא אמרו כן אלא במקום שנהנה י"ל שגם התוס' ז"ל ס"ל הכי וכמש"ל: ולפי האמור יש לדחות הראיה שהביא מסוגייא דקמא דקי' על מאי דאמר רב אשי אם היה כ"ג ואונן נותנה לכל כהן שירצה ופריך הש"ס פשיטא וכו' והק' הרב הנז' דאי איתא דבאיסור דרבנן מצי משוי שליח לישני דהא אתא לאשמועינן אלא ודאי דלא מצי משוי שליח יע"ש ולפי האמור אין זה חידוש דהא ברייתא ערוכה היא והש"ס פשיטא ליה טובא ולפי התוס' נמי לא מצ"ל הכי כיון דהדין בהפך וכנז"ל: עוד הקשה הרב הנז' ז"ל שם דאי איתא דאמרינן דכל מילתא דלמ"ע וכו' גם במידי דאם עשה המשלח עשוי א"כ היכי אמרינן דמי שלוה מאשתו מנכסי אביה וגירשה לא יפרענה ע"י עצמו אלא ע"י אחר ואם איתא מאי תקנתא והלא כל מילתא דלמ"ע וכו' אל"ו וכו' יע"ש. ודברים אלו נכתבו שלא בהשגחה יפה ח"ו דאף דנימא דה"נ שייך כל מילתא דלמ"ע בכגון דא לאי אמרו דוכי בשביל זה תאבד האשה את מעותיה שחייב לה בעלה הא ודאי דברים אלו אין האוזן יכולה לשמוע וכעת אני נבוך בזה וכ"ז צריך ישוב, ואני אמרתי בחפז'י: