פרקי משה על אבות ד:ז

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר החושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא וכו'. הנה שני מאמרי השלם הזה, הם תוספת ביאור דברי רבי יוסי שאמר, שהמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ודבריו מבוארים כפי דרך המפרשים כולם, שעל השלם בתורה ידבר, ואומר שכאשר יהיה שלם בתורה כדי שיהיה התורה מכובדת בידו, צריך שירחיק עצמו מהיות דיין כל מה שאפשר, כי הנה בזה יכבד את התורה, במה שפורק ממנו איבת האיש אשר יחוייב בדינו, והוא באמת כבוד התורה, כי בצד מה, אף על פי שישפוט בצדק, מי שיצא חייב בדינו כשיתרעם מהדיין ויאמר שעוות לו את הדין, ושדיניו בטלין, וכאלה רבות בפי החייב בדינו, הנה הוא קלון בצד מה לתורה, כי השומעים אפשר שיאמינו לדבריו בלתי חקירה ודרישה אחרת, או לפחות הפורק ממנו זה, במה שחושך עצמו מן הדין, הוא מכבד את התורה, ובזה יהיה גופו מכובד על הבריות, כי הדיין כשידין עם רב, יש לו שונאים הרבה, שאי אפשר שיהיו כלם זכאים בדינם כנודע. וכמו כן פורק ממנו גזל, שאם טועה בדינו נמצא שהוא גוזל את אשר יחייב, בהיותו הוא סבת אבדת זכותו, ועם היות שאפשר שידין דין אמת, ולא יהיה גוזל, הנה כשחושך עצמו מהיות דיין, הוא פורק ממנו הגזל ודאי, והוא כבוד התורה, שלפעמים יקרה שאף שידין האמת ע"פ העדויות, שמא יש אנשים שידעו בודאי שהחייב ההוא הוא זכאי בתביעתו, ויהיה חלול התורה בעיני פני ההמון, שיאמרו שהתורה חייבה בדין למי שהוא זכאי, ולא יחשבו שבא הטעות מצד קוצר השגת הדין, רק מצד חסרון דין התורה חלילה, והוא חלול התורה באמת, ונמצא זה החושך עצמו מן הדין הוא מכבד את התורה.

וכן פורק ממנו שבועת שוא, ע"ד הגזל הנז', שאפשר שיחייב שבועה לאחד מהבעלי דינין שיודע חבירו שנשבע באמת, והוא דבר ידוע ומפורסם אשר הנשבע על זה נשבע לשוא, והרואה שזה נשבע לשוא, שהדין מחייבו לישבע, יזלזל בדיני התורה, והוא חלול התורה באמת, ונמצא שהחושך עצמו מן הדין הוא מכבד את התורה באמת, במה שפורק ממנו חיוב שבועת שוא כמדובר, ובזה יהיה גופו מכובד על הבריות כאמור.

וביאר הדבר בהפכו, באומרו, שהגס לבו בהוראה, ירצה, שלא די שאינו חושך עצמו בהחלט מן הדין, בשיכול להמלט ולהסתלק ממנו, שיש בדור גדול ממנו, או כיוצא בזה, אלא שלבו גס בהוראה ומתפאר בה, והוא המתגבר להורות מבלי יראה כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, הנה זה הוא המחלל את התורה בלי ספק מהטעמים עצמם אשר ביארנו. והנה תארו בשלשה תארים, מתיחסים אל השלשה דברים שהיה פורק ממנו אם היה חושך עצמו מן הדין ההוא, כי במה שהיה פורק ממנו איבה מהמחוייב בדינו, ולא רצה, הנה הוא שוטה, כי השוטים הם מריבים עם אדם חנם, כן זה הגס לבו בהוראה הוא שוטה, במה שבחר לעצמו איבת האיש אשר יחייב כנז' לתכליות בלא הועיל, כדי שיאמרו שהוא בקי בדינין והוא העושה הדינין עטרה להתגדל בהם כו', ובמה שהיה פורק ממנו גזל אם היה חושך עצמו מן הדין ולא רצה, כדי להתגדל בהוראותיו, הנה הוא רשע בלי ספק, שאינו חושש לשמא יהיה הוא סבת הגזל, שיזכה את החייב ויחייב את הזכאי. ובמה שהיה פורק ממנו שבועת שוא, אם היה חושך עצמו מן הדין כמו שביארנו, ולא רצה, הנה הוא גס רוח, שאינו מחשיב כבוד שמים שישבע שמו לשוא, כדרך גסי הרוח שדוחים רגלי שכינה מצד גאותם וגסות רוחם.