פרקי משה על אבות א:א

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. ראשונה בבחינה נאמנה ראוי להשגיח בדברים הכוללים אצל מעלת תהלת המסכתא הזאת בכלל. ואחר כך במאמרי השלמים רשומים בכתב אמת בכל פרק ופרק ממנה, איש על דגלו באותות כדי שנעמוד בהם על אמתת הבנת כונת אמרתם ספיר גזרתם.

והנה ראינו לספק בכלל קודם שנבוא אל הביאור שלשה ספקות. הספק הראשון הוא, למה הוצרך רבינו הקדוש מסדר המשניות להזכיר פה סדר קבלת התורה בראש המסכתא הזאת, ולמה לא הזכירו בראש סדר זמנים או סדר נשים או סדר נזיקין או כל אחד משאר הסדרים הן הן גופי הלכות וכל בהם חיי רוחנו ונשמתינו. ומי הכריחו להזכירו במסכתא הזאת אשר הם מוסרים מסודרים מפאת שכל המעיין יחקור ויבין מעצמו כולם או רובם במעט ההשקפה הצרופה והבחינה הנאמנה.

הספק השני הוא, למה זה תקנו מתקני מנהג קריאת הפרקים האלה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שיקראו אותם בין פסח לעצרת ולא בזמן אחר, ומה ראו על ככה, כי המוסרים היקרים האלה זמן למידתם שוה לעולם בכל עת ובכל רגע ומה נשתנו הימים האלה מזולתם.

הספק הג', למה זה תקנו ונהגו להקדים משנת כל ישראל יש להם חלק וכו' בתחלת תהלת המסכתא הזאת, ולא עוד אלא שנהגו לאומרה בתחלת כל פרק ופרק מהם מדי שבת בשבתו.

ולהתיר שלשת הספקות האלה נקדים ג' הקדמות יותר כל ספק מהם באחת מהן. ההקדמה הראשונה ביאר אותה הרמב"ם ז"ל בפר' הג' משמנה פרקיו אשר הקדים בביאור המסכתא הזאת, והיא, שחולאי הנפש הם כחולאי הגוף בכל הצדדים וצדי הצדדים וההשערות האפשריות שאפשר לשער בהם מכל צד. ויותר על כל מה שביאר הוא ז"ל בסומכו על המבין אומר אני כי כמו שרפואת הגופים תתחלק לשני חלקים דקים, והם שמירת הבריאות וחזרתה כשתסור, כן רפואת הנפש מי שהוא בריא השכל לבלתי יחטא אחד מהכחות הנפשיות צריך לפעול פעולות שלמות מאד לשמור כח בריאות ושלמות נפשו והוא קנין או ענין בנפש השלם, יבאו ממנו פעולות השכל שלמות. אמנם כשיסור מהבריאות והקנינים והמעלות אשר יעשה אותם האדם השלם וחי בהם, אז יצטרך להתנהג באופן אחר כדי להחזיר הבריאות אשר סר ממנו כאמור. וכמו שאצל רפואת הגוף כל א' יסתפק בעצמו לדעת הנהגת הבריאות במעט ההשקפה במה שעבר עליו מצד החקירה או הנסיון, כן אצל בריאות הנפש אפשר שיתנהג האדם בו בנקל לבלתי יחטא בהם במה שיראה בזולתו בריא כמוהו בן זוגו. אמנם כאשר תסור הבריאות ממנו הוא קשה החזרה מאד, עד שעל כן כמו שבחולה הגוף אף אם החולה יהיה רופא ובקי אומן במלאכת הרפואה יצטרך לרופא זולתו ולא תספיק לו הנהגתו אף חכמתו לא תעמוד לו יען ישפוט על הדברים הפך מה שהם, וימתק לחכו כל מר, ועל אשר יזיקוהו ישפוט על תועלתו, אשר על כן יצטרך לאחד מב' דברים, אם שיקרא לרופא אחד ישלח דברו וירפאהו, ואם שיתנהג על פי ספרי הרפואה ולא יטה ימין ושמאל מכל אשר ימצא כתוב בספר ההוא אף שלפי משפט שכלו או דמיונו יהיה מזיק לו, כי אם ימשך אחר משפט דמיונו, יעלה בידו חרש הנשבר, תבן ולא בר, הפך המכוון כמדובר.

כמו כן יקרה בחלאי הנפש אצל החוטאים והרשעים בנפשותם והמטים עקלקלותם, כי אין להם משפט ישר בכל אשר יפעלו, אף אם היו יודעים ומכירים מתחלה הטוב והרע, והם הכת אשר עליהם אמר הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע כו' שמים מר למתוק ומתוק למר וכו'. שביאר המשל והנמשל כולם יחד, להיותם דומים ומסכימים מכל צד, כי אלה ישפטו על הרע בשהוא טוב, הפך מה שידעו והבינו ראשונה, יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם ובינתם ועצתם תתבלע, והיו כלא היו, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אשר על כן יצטרכו לרופא מחוץ ירפא משובתם יוכיח אותם על רעתם לנחותם הדרך ילכו בה השם נפשם בחיים. והם הנביאים והחכמים המישירים את העם בכל דור ודור לכל דבר שבקדושה לשמור לעשות את חקי האלהים ואת תורותיו ואת המעשה אשר יעשון. והוא הדרך הראשון לרפואתם. והדרך השני הוא שיעשו ככל הכתוב בספר התורה השלמה תמימה משיבת נפש, לא יטו ימין ושמאל מכל הכתוב בה, כי אז יצליחו את דרכיהם ואז ישכילו. וכמו שאמר הנביא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכו' אך אמנה יצטרך בכל א' מהדרכים האלה בחלאי הנפש מה שיצטרך גם כן בחלאי הגוף והוא, כי כמו שקרה אצל חלאי הגוף כי כאשר יחלה איש מה. וכל שכן אם יהיה החולה עצמו רופא כאמור, לא יקרא רק למי שידע באמת שהוא רופא גדול וסומך עליו שידע בו שאין דבר בלתי מתוקן יוצא מתחת ידו, ואז יבטח עליו והוא יעשה. וכן כאשר יתנהג על פי ספרי הרפואה ככל הכתוב בהם לא יתנהג רק על פי הספר אשר ידע בו היותו ממחבר גדול ובקי מאד, וכל דבריו האמת והצדק.

כמו כן בחלאי הנפש החוטאת ראוי שתתנהג ותשמע לקול המישיר אותה כאשר תדע היות האיש ההוא גדול הדור. וכמו כן ראוי שיעשה החוטא כפי מה שכתוב בתורה, כאשר ידע באמת היות התורה ההיא אמתית, וכפי חוזק ידיעת אמתתה יתחזק לשמור לעשות ככל הכתוב בה כאמור, וזה אחד מהתועלות הגדולות הנמשכות מנתינת התורה האלהית כמו שהארכתי אני על זה בספר "פני משה" ובספר "תורת משה" והוא ביאורי על התורה. אמנם מה שיצטרך כעת מספיק למה שאנחנו מבארים פה, הוא כפי ידיעת אמיתת התורה או ההנהגה הכתובה בספר המנהיג יתחזק המתנהג על פיה לעשות ככל הכתוב בה.

ועם זה הותר הספק הראשון כי להיות המוסרים האלה הבאים במסכתא הזאת לרפאת חולאי הנפש למי שהוא חולה השכל הישר, והוא לא ידע איזה יכשר אם זך ואם ישר, ויאמר לרע טוב ולטוב רע, על כן הוצרך להקדים אליה סדר הקבלה, להורות להודיע ולפרסם אמתתה והיותה מקובלת מהשמים אשר לא תפול עליה הטעות בלי תוספת ומגרעת חלילה, ושנתנה על ידי אביר הרועים אדון הנביאים מרע"ה, והוא מסרה ליהושע ויהושע לזקנים איש מפי איש בלי שינוי ותמורה כלל, וזאת היתה הכונה האלהית לפי דעתי במה שנתן אותה בקולות וברקים וקול שופר וכו' ארץ רעשה אף שמים נטפו וכו' לעשות רושם גדול במקבלים אותה יכירו וידעו כי מן השמים השמיעם את קולו האמתי וכל דברי התורה צדקו יחדיו, וכי יחטא ואשם כי יפול הנופל ממנו ישוב יתפלא בו אשר ידע אמתתה ויעשה ככל הכתוב בה אף שבעיניו לא יראה הדבר ההוא טוב מצד עצמו יבטח על ידיעתו הכוללת שכל הכתוב בה ראוי לעשות כנז', ובזה תגלה ותראה באמת הסכמת רפואת הנפש עם רפואת הגוף כאמור, ואפשר ששניהם נרמזו בתורה באומרה והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ובו יותר הספק אשר נבוכו בו המפרשים כולם, והוא שבא מאמר כי אני ה' רופאך ללא צורך כלל, כי אם לא ישים מחלה אין צורך לרפואה. אמנם הכונה כי אם האדם ילך בדרך טובים וישמע בקול ה' אלהיו הנה מחולאי הגוף אין צריך רפואה כי הוא לא ישים עליו החולי כלל, ובכן לא יצטרך לרפואה, ועל הרפואה האמתית שהיא רפואת הנפש, אשר להיות הבחירה בפעולות לאדם אפשר שהוא מצד עצמו ורוע בחירתו יחלה, הנה הש"י הוא רופא שלו במה שנתן לו התורה, אם ישמע לה וז"א כי אני ה' רופאך ר"ל השי"ת רופא הנפש, והוא ירפא אל השומע בקולו, כי בא לטהר מסייעין אותו ובכן תהיה רפואת הנפש סבה להמנע חולאי הגוף וזהו אם שמוע תשמע כו'.

אמנם התר הספק הב' הוא מבואר ממה שקדם, כי להיות שצריך לשמירת התורה הכנת המקבל על כן תקנו קריאת המוסרים האלה באלה הימים בהודעת אמתתם כמדובר כדי שיהיו מוכנים לקבלת התורה והמצוות בחג השבועות זמן מתן תורתנו. ואפשר לומר עוד סבה טבעית, והיא, כי להיות בין פסח לעצרת זמן האביב אשר בו יתרבה הדם באדם כמו שנתבאר במקומו ומרתיחת הדם תתרבה השמחה כנודע ויתאוה אז האדם יותר אל הדברים הגשמיים על כן יצטרך אז להזהיר על תקון הכחות הגשמיות יותר ממה שיצטרך בזמן אחר זולתו.

אמנם להתר הספק הג' נקדים הקדמה ג', והיא, כי לכל פעולה שיפעל האדם ראוי להקדים אליה התכלית המכוון בה, אשר הא תחלת תהלת המחשבה, וזולת זה הוא פועל בטל, ומלבד זה אם ירצה האדם להנהיג לחברו בדרך אחד, אם לא יודיעהו תחלה תכלית הדרך ההוא לא ילך בה בשמחה ובטוב לבב רק בדאגה ובעצבון בהיותו בלתי מצייר תכלית פעולתו. וצריך עוד לידע בתחלת הפעולה השלמה קלות השגתו, כי כפי קלות השגת התכלית תגדל שמחת הפועל אותה וכפי שיעור וגודל השמחה יהיה הזריזות והתנועה אליו.

על כן ראו מתקני קריאת המסכתא הזאת בזמן הנז' להקדים התכלית וקלות השגתו בעשיית הפעולות השלמות וקיום המוסרים המסודרים בכל פרק ופרק מהפרקים הנזכרים, והוא השגת החיים הנצחיים, והם חיי העולם הבא, ואמר שכל איש אשר בשם ישראל יכונה לא יהיה נמנע ממנו השגת הע"ה וז"א כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כי ישראל הוא שם מורה על שלמות ויושר שכל האיש הישראלי כמו שנתבאר בקריאת השם הזה ליעקב באומרו כי אם ישראל יהיה שמך, וביאר הסבה באומרו כי שרית עם אלקים ועם אנשים וכו'. והראיה תסכים אל הכונה הנכונה הזאת באומ' שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ירצה, כאשר יהיו כולם צדיקים יהיו כולם יורשים את הארץ אשר היא ארץ החיים הנצחיים, וביאר הטעם לזה וקלות השגתו באומרו נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. יר' כי האיש הישראלי איננו כמו הדבר הנזרע שהולך אל ההפסד קודם שיבוא אל ההוויה והוא כנוי אל הנפש המתהווה כמו שהוא בשאר אישי המין אשר לא מבני ישראל המה, כי כמו הנטע שאחר ההוויה נוטעים אותו והוא הולך וגדל מעצמו כן האיש הישראלי מצד הנשמה הטהורה המושפעת בו, שהיא עצם רוחני מוכן בטבע אל ההשכלה הוא הולך ונשלם וז"א נצר מטעי וכו' והוא כנוי ומשל אל הנפש המושפעת מלמעלה, והוא שביאר עוד באומרו מעשי ידי להתפאר, ירצה שהאיש הישראלי הוא מעשי ידיו ית' בייחוד מכל שאר הנמצאים והוא בראו להתפאר מעצמו ולא בראו מפואר ועשוי כשאר הנמצאים העליונים רק מוכן לשיתפאר.

ואפשר שיאמר עוד שכל ישראל מקטנם ועד גדולם טובים ורעים יש להם חלק מה לעולם הבא מצד נפשם, כי אף הנדונים בגהינם עולים לאחר שנים עשר חדש, אם לא שיהיה מפושעי ישראל שגופן כלה ונשמתן נשרפת שאותם כבר יצאו מגדר ושם ישראל. והביא ראיה מהפסוק באומרו ועמך כלם צדיקים, כלומר, אפילו ריקנים שבהם הם מלאים מצות, ועל כן הם צדיקים כולם בצד מה, והטעם לזה הוא להיותם נצר מטעי ולא דבר נזרע כאמור, והנפשות הם מעשי ידיו ית' כאומרו ונשמות אני עשיתי, ועל כן לא יפול בהם הכליון והאבדון בהחלט והן עומדות תמיד להשיג עוד שלמות ומהלכן תמיד להתפאר לפנים ולא לאחור, כי לא יחפוץ הוא ית' בהשחתת ואבדן מעשי ידיו חלילה. ועל כן הקדימו המשנה הזאת להורות התכלית האחרון בעשיית הטוב וקלות השגתו לשישתתפו בו הכל.

וע"ד זה הקדים דוד הע"ה בספר תהלות רושם האושר האנושי והתכלית האחרון וקלות השגתו בב' הפסוקים הראשונים וביאר כללות הדבר בהתחברות שניהם יחד עם האמצעי המביא אליו בדרך משל העץ שתול על פלגי מים וכו' בפסוק הג' והעדרו מהרשעים בנפשותם במשל המוץ אשר לא שרש ולא ענף בפסוק הד'. והכונה הזאת מבוארת בעצמה בפשטי הכתובים במעט ההסתכלות ואנחנו הארכנו בביאורם בספר תפלה למשה יבוקש שם כי זה יספיק למה שראינו להקדים לביאור המסכתא דרך כללות, כי אין כונתנו לצאת מהכונה בביאור המאמרים היקרים הבאים בה אפי' כמלוא נימא.

וקודם שנבוא לבאר המשנה הראשונה הזאת נזכיר קצת, הערות או ספקות שיש להרגיש בה זולת מה שהרגישו המפרשים. הא' והזכירוהו המפרשים הוא למה אמר שקבל התורה מסיני, ולא אמר שקבלה מהשם ית' או מהשמים, או יאמר שקבלה בסיני ויהיה ממי שיהיה. הב' כי אין סדר למשנה זו, שראשונה תלה הפועל במקבל במה שאמר שמשה קבל התורה ולא אמר שמסרוה לו, ואחר כך שב לתלות הפועל בנותן באומרו ומסרה ליהושע, ואחר שתלה העניין בנותן אחר קבלת מרע"ה למה לא אמר כן בכולם, והיה לו לומר ויהושע מסרה לזקנים וזקנים מסרוה לנביאים ונביאים מסרוה כו' ואם יאמר אומר שמלת ומסרה ליהושע מושכת עצמה ואחרת עמה עד ונביאים מסרוה, והוה ליה כאלו אמר ויהושע מסרה לזקנים כו' אם כן לא לימא כלל אף בנביאים כי היה אפשר לומר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. הג' למה אמרו אלה הג' דברים יותר מזולתם שנראה באמת שראוי שיהיה להם שייכות עם שלשלת הקבלה הנזכרת, אשר על כן סמכו אותם אל קבלתם, ולא נכתבה משנה בפני עצמה כיתר הגזרות והמוסרים.

אמנם להתר הספק הראשון אומר אני שאפשר שרמז התנא בזה הלשון לא' משני דברים או לשניהם גם יחד, אם להודיע ולהביע מעלת תהלת משה אדוננו עליו השלום, ואם להודיע מעלת גדולת התורה, כי אם היה אומר שמשה קבל תורה בסיני אפשר שיובן שקבל אותה על ידי אמצעי אחר ולא הזכיר רק מקום קבלתה, ועל כן להודיע שלא קבלה על ידי אמצעי אחר בעולם, רק באמצעות המקום ההוא לבד, אמר מסיני, לשלול שום אמצעי ונותן אחר זולת השם ית'. ואף אם היה אומר שמשה קבל תורה מהשם ית' או שהשם ית' נתן לו תורה למשה, היה אפשר שיובן גם כן שנתנה לו על ידי אמצעי. אמנם באומרו מסיני הורו שלא היה שם אמצעי אחר זולת המקום אשר נתנה לו.

ויש טעם עוד נכון לזה הלשון והוא שאם לא היה אומר מסיני רק שקבל תורה מהשם ית' היה נשמע שלא היה זה בזה הזמן זולת זמן אחר רק מצד מה שלא קדם איש ראוי לשתנתן תורה על ידו. ולפי דעת רז"ל ולפי האמת ראויים היו האבות שתנתן תורה על ידם אלא שהדור לא היה ראוי לכך, לז"א שקבל מרע"ה התורה ולא זולתו מהשלמים שקדמוהו, להיות הדור אז שעמדו בסיני ראוי לכך שהכינו עצמם לכך ועמדו על עמדם בהר סיני אחר ההכנה הראויה, על כן אמר מסיני. ונרמז גם כן במלת מסיני גדולת מעלת התורה כנז', כי יש לאומר שיאמר שהתורה אשר היא שמותיו של הקב"ה והיא רוחנית אלהיית ותהי אצלו ית' אמון איך אפשר שתנתן לבשר ודם ולהורידה למטה לארץ, על כן להשיב לזה אמר התנא שהיה מרע"ה כדאי לקבל התורה עם היותה אלהית ורוחנית וכלה שמותיו של הב"ה כאמור מצד השפע שבע רצון אשר הופיע השפיע השם ית' בהר חמד לתתה שם, ומצד השפע אשר השפיע שכינתו בהר סיני, משם הוכן מרע"ה לקבל אותה, וז"א משה קבל תורה מסיני, רוצה לומר, משה היה כדאי לקבל את התורה עם היותו בשר ודם והתורה אלהית ורוחנית בהחלט. וזה היה מצד אמצעות הר סיני והשפע אשר הושפע בו כי שכן עליו כבוד ה'. ועל כן לא אמר שקבלה מהשם ית', ולא שהשם ית' נתנה לו, כי לא היה כח בידו לקבלה בלתי השפעתו ית' בו במקום ההוא כאמור. ונרמז עוד בזה שמצד הכנתו של מרע"ה שעמד בסיני מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל וכו' היה כדאי לקבל אותה עם היותה רוחנית, וז"א מסיני וכו'.

אמנם להתר הספק הב' אקדים הקדמה אחת או שתי הקדמות יודע מהם אמתות הענין וישוב הלשון על נכון. א' היא, כי כל פועל כאשר יתואר אל הנותן יראה היות כח הנותן העקר בפועל ההוא, וכאשר יתואר למקבל יראה היות המקבל עקר סבת הפועל ההוא. כי כאשר יאמר שפלוני נתן מתנה לפלוני יורה זה היות עקר פעולת המתנה ההיא מצד הנותן, וכאשר יאמר שפלוני קבל מתנה מה מפלוני יראה היות העקר מצד המקבל, והיותו הוא עקר סבת המתנה ההיא כאלו היתה המתנה ההיא מחוייבת לו וקבלה.

וההקדמה השנית והיא מפורסמת לכל היא שמדרגת מרע"ה, עם היותו גם הוא מהזקנים, היתה גדולה ממדרגת כל הזקנים ומשאר הנביאים, אמנם יהושע היה קרוב מאד ממדרגת שאר הזקנים שגם הוא היה מהם ומדרגת הזקנים היתה גדולה בצד מה מהנביאים לפי שהיו יותר קרובים למרע"ה. והנביאים מצד נבואתם היו בבחינה מה גדולים מהם. ואנשי כנסת הגדולה היו במדרגה למטה מאד מהזקנים בלי ספק. והיה יחס מרע"ה עם יהושע יחס אור החמה עם הלבנה ויחס הזקנים אליהם כיחס אור הכוכבים אל השמש ואל הירח כאומרם ז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אומרים אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה וכו'. ירצה, כי כמו שהשמש משפיע מאורו העצמותי לו אל מול פני הלבנה ואל הכוכבים, כולם יאירו יזהירו מאור החמה, כמו כן יהושע הנמשל ללבנה והזקנים הנמשלים לכוכבים יאירו מאור השפעתו של משה רבינו עליו השלום. ולא עוד אלא שאף אחרי מות משה תספיק רוחב השפעתו להאיר להם כמו שהשמש אחרי בואו תחת האופק תאיר את הלבנה, כי אין ללבנה אור מצד עצמה רק מה שתקבל תמיד מאור השמש כנודע. וכמו שהשמש אחרי בואו לא יחסר אורו מצד עצמו רק שיעלם מנגד עינינו ויזרח במקום אחר, כמו כן משה רבינו עליו השלום במותו האיר לעולם הבא ונעלם אורו ממנו וגם שם יד השפעתו תנחה את יהושע ואל הזקנים. ולהיות השתתפות יהושע עם משה לעמוד לשרת לא ימיש מתוך אהלו, כמו שהלבנה תשתתף עם השמש במהלכה בהתחברה עמה בכל חדש, על כן תארו את יהושע לפני לבנה. ולא אמר משה דומה לחמה ויהושע דומה ללבנה, להיות התוארים האלה רמז לאור מדרגת שלמותם כאלו אמר שאור זיו שלמות משה רבינו עליו השלום דומה לזיו החמה המתואר בשם פנים, שהם מורים על עצם הדבר כמו שביאר הרמב"ם בשתוף פנים, ושלמות יהושע דומה לאור הלבנה שהוא אור במדרגה פחותה מאור פני החמה. ועוד רמזו בדמיון הזה שכמו שפני החמה הם מאירים מכל צדדיה כי כל שטח כדור גופה הם הנקראים פני החמה, כן מרע"ה הוא מאיר מכל צדדיו מצד זכות צורתו ושכלו ומצד זכות חומרו כי קרן עור פניו והיה שלם בשני חלקיו.

אמנם יהושע היה שלם בשכלו לבד ולא בחומרו כחומר מרע"ה אשר היה כעצם השמים לטוהר, ואף החלק השכלי אשר ליהושע היה שלם מצד מה שהושפע בו ממרע"ה, ובזה היה דומה מכל צד לפני הלבנה אשר חציה לעולם מאירה וחציה חשוכה, וחציה המאירה היא מאור השמש כאמור. והזקנים שבאותו דור היו אומרים ובוכים שתי החסרונות האלה אשר ביהושע, הא' מצד החומר, והב' מצד הצורה שלא היתה מאירה מצד עצמה כאמור. ועל כן אמרו אוי לה לאותה בושה, ולא אמרו אוי לה לבושה, כי מלת "לאותה" תורה על חלק זולת חלק כנודע, וזה כולו ביארנוהו בארוכה בספר פני משה יבוקש שם.

ועם זה תתבאר היטב כונת התנא, כי באומ' משה קבל תורה מסיני ולא אמר מסיני נתנה תורה למשה, רצה לרמוז היות משה ראוי לשתנתן התורה לו מצד עצמו, ושהוא עקר סבת הפועל ההוא מצד המקבל כמדובר, מה שלא היה בכח יהושע ושאר הזקנים. ובאומ' ומסרה ליהושע רמז שעקר סבת הפועל בקבלה היה הנותן, שמצד השפעתו ביהושע עשה אותו ראוי ונאות לקבלת התורה. ועל כן אמר ומסרה ליהושע ולא אמר ויהושע קבל ממשה להיות עקר סבת הפועל הזה משה כנז'.

אמנם יהושע והזקנים והנביאים להיות כמעט מדרגתם שוה כמדובר לא אמר בהם לא לשון קבלה ולא לשון מסירה, כי לא רצה לתלות הפועל בנותן יותר מבמקבל ולא במקבל יותר מבנותן להורות על שווי מדרגתם וקורבתם מאד. אמנם בנביאים כשמסרוה לאנשי כנסת הגדולה אז אמר שהנביאים מסרוה להם יען היו אנשי כנסת הגדולה ממדרגה קטנה מאד מהנביאים בלי ספק, ועל כן הורה שעקר סבת הפועל במסירה להם היה מצד הנותן כאמור.

ואמנם להתר הספק הג' נאמר בין שיהיה מאמר הוו מתונים בדין מפי הנביאים שאמרו אותו לאנשי כנסת הגדולה או מאמר אנשי כנסת הגדולה שאמרו אותו לשאר החכמים אשר קבלו מהם, המה ראו שנתמעטו הלבבות מדרגה אחר מדרגה ושהיה צורך גדול לתקן את אשר עותו חולשת השלמות ואמרו ג' דברים לתקון ג' חסרונות. אחד הוא כי בזמן הראשונים במעט זמן היו משיגים חכמה רבה, כי הנה מרע"ה עמד שם עם ה' ארבעים יום ולמד שם כל התורה כולה כללותיה ופרטיה, וממנו ואילך היו צריכים אל זמן רב להשגת האמת, על כן הזהירו על הדבר הזה באומרם הוו מתונים בדין. החסרון הב' הוא, כי בזמן מרע"ה ויהושע היה מספיק אחד לקבל כל התורה כלה וסודותיה. אמנם אחר שנתמעטו הלבבות לא יוכל אדם א' אף שיעמוד זמן הרבה מאד לירד לעומקה של הלכה, אשר על כן יצטרך לרבוי דעות, אשר מכללם, מתוך משא ומתן יבינו אמתות הדברים. ועל כן אמר והעמידו תלמידים הרבה. החסרון הג' הוא כי בהשתלשלות המדרגות יתמעטו הלבבות כל כך עד שלא יספיק אורך הזמן. ואלו חיינו אלף שנים פעמים ורבוי כל הדעות האפשריות להוציא לאור כל תעלומות סתרי תורה. עד שעל כן יצטרך להשמר מהטעות לעשות סייגים וגדרים לתורה, והוא אומרו ועשו סייג לתורה.