פלפולא חריפתא על סנהדרין נה

פי' הא דאמרינן מומחה משלם כו'. דברי רבינו הן והוכרח לפרש כן דאין לפרש איפכא הא דאמרינן פטור מיירי כשיש גדול כו' ויכול להחזיר הדין כדאי' הך סברא לקמן דמדתנא סיפא ואם היה מומחה לרבים ש"מ דסיפא עדיף מדרישא הלכך אין לפרש דרישא בדליכא גדול וסיפא בדאיכא גדול:

דקי"ל ר"ע ור"ט הלכה כר"ע. בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) הלכה כר"ע מחבירו ור"ט לא היה רבו דהא קאמר מומחה אתה ולא א"ל כך למדתנו רבינו מומחה פטור כדאשכחן במסכת ברכות פרק מי שמתו במשניות ורבינו מסיק בהדיא בפרק הכותב גבי לכושל שבראיה כלישנא דר"ט חבירו של ר"ע וכ"כ עוד בס"פ האשה שלום:

ובין כך ובין כך פטור מלשלם. בדקבלוהו כדלקמן:

טעה בדבר משנה חוזר. בכתובות פרק אלמנה ניזונית בפלוגתא דחכמים ורשב"ג ב"ד שמכרו וטעו דארשב"ג א"כ מה כח ב"ד יפה אמרינן עלה בגמרא דר' פוסק כחכמים וכשאמרו לפניו דרשב"ג חזר בו משום טועה בדבר משנה ופירש"י שאע"פ שנחלקו חכמים על רשב"ג הרי נתן טעם לדבריו ע"כ. ומ"מ אפסק התם כרב נחמן דאמר הלכה כחכמים ומיהת שמעינן מינה דאי לא אפסק בהדיא הלכתא מאן דיהיב טעמא דמילתא דבר משנה הוא:

א"ל אין. כך היא גירסת הרי"ף אבל הגירסא בגמרא שלפנינו א"ל רבינא לרב אשי ולקמן גבי פלוגתת בעל המאור והראב"ד אכתוב בס"ד דנ"מ טובא בין חלוף הגרסאות:

וסוגיא דעלמא אזלא כחד מינייהו. עיין בסוף השיטה בסוף דברי רבינו על מחלוקת דבעל המאור והראב"ד:

דהוא מסקנא. בקצת ספרי הרי"ף איתא דהכי מסקנא:

כדקתני בסיפא. כלומר הא דקתני מחזירין דאמינא במומחה כו' הוה כדקתני בסיפא כו'.

אלמא דקם דינא. מדקאמר דבעי למידן דינא משמע שיהיה דינו דין אבל [אינו] מוכרח וגם הרי"ף כתב בהדיא דהדר דינא:

אם יש גדול להחזירו. בדלא קבלוהו להראב"ד דלקמן שאסכים עמו רבינו:

וקבליה עלויה. דהא ר' אבהו מוקים לרישא בדקביל ממילא סיפא נמי בכה"ג וכן ברפ"ק בכללא דמלתא כתב רבינו דאי לא קביל משלם וכמו שכתב גם כן לקמן:

דאין ב"ד יכול לבטל כו'. משנה במסכת עדיות פ"ק:

אלא דמזליה דההוא גברא גרם. ואל תתמה על החפץ שיחפוץ הדעת לסבול דמישך שייך מזלא בדינא ודיינא דהא אשכחן בפרק הגולין במסכת מכות דף י"א ע"ב דאדתנן אם עד שלא נגמר דינו מת כ"ג ומינו אחר תחתיו ולאחר מיכן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני ואמרי' עלה מאי ה"ל למיעבד (מאחר שעדיין לא היה כ"ג כשהרג זה) ומשני ה"ל לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש הא קמן דשייך בקשת רחמים על שיגמר הדין לזכות ואי לא ביקש אפשר שלא יזכה ולמה זה ועל מה זה אלא דמזליה גרם שלא יזכה ובקשת הרחמים מבטלת ומשדדת מערכתו כאשר תעיין במה שכתבתי בס"ד בתוספות יום טוב בסוף מסכת קידושין אדתנן והכל לפי זכותו:

ונמצא רע מומחין פטורים. בהגוזל קמא מפרש דדוקא כדנכו ואיסר ע"ש:

כההוא דר"ט. שהאכילוה לכלבים:

ואפילו קבלו עליהם כו'. סברא כדמסיק אין דין זה כו' ודוקא לרב ששת אבל לרב יוסף וכדמשני רב נחמן מתני' בדלא קיבל וכמ"ש הראב"ד לקמן ואפ"ה קאמר רבינו דלרב ששת מתני' במומחה כרב יוסף משום דכל מאי דמצינן לקיומינהו כהדדי שפיר טפי:

ואפילו לא נשאו ונתנו ביד גרסי' וטעמא דקי"ל כר"מ:

ואפילו נשא ונתן ביד. דלר"מ לית לן בין לא נשא ונתן לנשא ונתן ועיין לקמן גבי ג' הדיוטות כו':

ואע"ג דהני הרי דנו דין תורה. דהא לא קשיא לן אלא דלא הוה כתוב בה במותב תלתא:

משלמי הני תרי כולה. לכאורה המומחה הוא שמשלם שני חלקים דהא אי לאו איהו אידך לא הוה משלם אלא שליש אחד כך היה נראה לי אלא שראיתי למהר"ו כ"ץ בסימן כ"ה שמפרש דאותו שאינו מומחה משלם כל כך כהמומחה כיון דזולתו לא היו הולכין אחר דברי המומחה לחוד כיון דיתבי אדעתא דג' והוא נמי גרם הרוב:

דינייהו דינא. ואפילו יש גדול מהם כדלקמן להראב"ד:

והתם לא נקיט רשותא. והוה מומחה כמ"ש רבינו בפ"ק:

דלרב ששת אין חילוק. כלומר לאפוקי לרב חסדא:

וקבלוהו עלייהו. וממילא נמי ג' הדיוטות ויחיד מומחה דלא בעו קבלה דדנין לאדם בעל כרחו:

משלם הדיין מביתו. והא דבפ"ק דאמרינן טעה במאי כדמייתי לה רבינו לעיל בסמוך ולא משני דמיירי בכה"ג משום דדחיקא ליה מילתא לאוקמא למתניה דוקא בכה"ג:

לימא ליה. פי' רבי עקיבא לרבי טרפון במתניה דבכורות דלעיל:

השתא נמי לאו כלום עבד. אלא לר"מ לא אמרינן הכי ומיהו אכתי תקשה לרבנן אליבא דרב חסדא דמוקי' למתני' כרבנן כבר תירץ רבינו בפרק עד כמה דקנסא הוא כו':

מכהנים שפגלו. דתנן בהניזקין דף נ"ד ע"ב ומייתי לה נמי התם דף נ"ג ע"א:

בין לר"מ בין לרבנן. דלא אשתמיט התם לאוקמא דוקא לר"מ ועוד מייתי ארישא דהמטמא והמדמע כו' ברייתא דרבי יהודה ס"ל נמי מזידין חייבים וסתם בר פלוגתיה דר"מ ר' יהודא הוא ובברייתא דהתם נמי ר"מ פליג בהדיה וכיון דסתם בר פלוגתיה דר"מ ר"י הוא הלכך ודאי רבנן דהכא גבי דינא דגרמי נמי רבי יהודה הוא וס"ל ההם דמזידין חייבים וממילא נמי בסיפא במפגלין ועיין נמי מה שכתבתי בפרק הגוזל קמא בסוף סוגית רבינו בדיני דגרמי דמייתי מהא דמותיב מפרת חטאת כו' דלמאי דכתיב שם בספר מוכח דההוא סוגיא כרבנן ועיין לקמן:

דבדברים בעלמא. דפיגול לא במחשבה היא אלא בדבור כמו שכתבו התוס' דב"מ סוף המפקיד אמתני' דהחושב לשלוח יד בפקדון:

ואי אפשר. כלומר כשאי אפשר:

דסוגיא דהתם אליבא דרב חסדא. דס"ל דדוקא כשנשא ונתן ביד ותמיה לי דתקשה לרב חסדא הא דמפגל ועל כרחיה יודה גם כן כשמתקיים בדבור דהוי כמעשה והשתא לדידיה נמי צריך לומר דאגב מפרש דבלא אגב מצי לאוקמי בדבור בעלמא כשא"א בחזרה ואולי דה"ק דלרב חסדא אה"נ דההיא דמפגלין דוקא לר"מ אתיא ולא לרבנן:

דאמוראים אחרונים פעמים חולקים כו'. ואני אומר שראייתו זו ראיה לפי גירסתו דגרים א"ל רב הונא לרב ששת כו' וא"ל אטו כו' אבל הראב"ד יתכן דגריס גירסא דידן דגרסי' א"ל רבינא לרב אשי וא"ל אטו כו' והשתא אין ראיה כלל דאימא דוקא רבינא ורב אשי אבל אחרי רבינא ורב אשי אה"נ דלא:

מצינו אין למדין כו'. בפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' ק"ל:)

זהו דין שקר. שענין הדין לדון ע"פ דעת מכרעת לזכות או לחובה בין מדעת עצמו או מדעת חכם שכבר הורה ואם ב' חכמים שחלקו בדבר א"כ אין הדין מוכרע מדעת מכרעת שהרי שני החולקים אין אחד גדול מחבירו וכשזה הדיין פוסק כאחד מהם בלא דעת עצמו א"כ אין כאן דין כלל ומכאן שגם שלשה שישבו בדין ושנים מהם חלוקים לא יאמר השלישי אף אני כמוהו של אחד מהם מרצונו בלא ראיית טעמו אלא נפסוק כמי מהם שירצה שגם זה דין שקר הוא והוא פשוט