פלפולא חריפתא על בבא בתרא פה

כתב רב אלפס ז"ל. ה"ל לכתוב ורב אלפס ז"ל כתב:

מינך זבנת'. וכן המ"ל לא היתה שלך מעולם אלא נקט טענה הדומה לטענתו הראשונה:

כי הוא ירא שמא ימצא עדים שהיתה שלו. מה שאין כן המוכר אם ירא שימצא עדים שהיתה שלו אם כן גם בטענת מכרת לי לא יזכה דהא מיירי שאין לו חזקה ולכך שתי הטענות שוות לגבי המוכר. מה שאין כן לגבי לוקח אינן שוות שטענה זה שטוען טובה היא כי הוא סבור שימצא כו' מאי אמרת אנן טענינן ללוקח אותה טענה שהיה יכול המוכר לטעון. הני מילי היכא דלגבי לוקח היא טענה והיה יכול לטעון אותה אלא שאינו יודע שכך היא ומשום הכי אינו טוען אותה הלכך טענינן אנן שמא כך היתה אבל היכא שיש טעם בדבר שאינו טוען אותה לא טענינן ליה דהא מפני טעם לא טעין לה ואיך טענינן ליה אנן כי הכא שיש טעם בדבר כי ירא כו' אבל הא קשיא דגם במוכר יש לומר שהוא ירא שימצא עדים ויהא מוכחש מעדים מה שאין כן בטענת אתה מכרת לי אינו יכול לבא לידי הכחשה ויש לומר דהא אפשר שיבואו עדים ויאמרו לא זזה ידנו מתוך ידי המוכר ולא מכרה מעולם:

דדר ביה המוכר חד יומא. כדלקמן גבי ההוא דדר בקשתא דעליתא: כלומר שהוחזק בגזלנות כו' פירשו התוספות ע"פ עדים: