פי אריה צב

לרבי דמיירי במפסיק צונמא משא"כ לדידן דס"ל דמב"מ בטיל ברוב א"כ אפילו לא מפסיק צונמא אי גדל כולו בפטור אפי' תוך ט"ז אמה פטור דבטל ברוב יניקה דפטור ואין לומר דטבל אפי' משהו לא בטיל כדאמר בע"ג (ד' ע"ג) ז"א דכ"כ דלא תלשו וראה פני הבית לא חייל איסור טבל

ובהכי ניחא לע"ד דפריך מברייתא דאילן דמקצתו בארץ כו' אמאי לא פריך יותר ממשנה ערוכה (דפ"ג דמעשרות) דאילן שעיקרו בח"ל ונופו נוטה בארץ דפטור ומסתמא תוך ט"ז אמה ולאוקמי' במפסיק צונמא אבל למש"כ ניחא דמתני' י"ל כרבנן דפליגי עלי' דר' יודא ור' וס"ל דמב"מ בטיל אבל מברייתא פריך שפיר משום דדווקא אליבא דר' פריך דהא לר' דס"ל דמב"מ לא בטיל ליכא לשנויי ושפיר מקשה לעולא. א"כ מוכרת מזה דהרמב"ם דפסק דאפי' לא מפסיק צונמא ואפי' בתוך ט"ז אמה פטור מתרומה וע"כ דמב"מ בטיל אע"ג דתחילת ביאתו הי' בתערובות וראי' דלא כהמרדכי [ועיין ב"ב (ד' כ"ו:) גבי אילן של הקדש כו' וברמב"ם פ"ה מהל' מעילה (הל' ו') ובמעילה (ד' י"ח:) גבי אין מעילה במחובר כו' יע"ש וברשב"ם ב"ב (ד' ע"ט) ובתוס' שם ובב"ק (ד' ו':) ד"ה שור רעהו ע"ש ואכמ"ל

[ובעיוני בסוגיא דנדה דדם נעכר ונע"ח אמרתי להעתיק מש"כ בחידושי דיש להקשות לשי' רש"י והתוס' בשבת (דף קמ"ד.) דס"ל דטעמייהו דרבנן דר"ע דס"ל דחלב אשה מטמא שלא לרצון דדם מגפתה טמא היינו משום דדם נעכר ונ"ח והתוס' בנדה (ד' יט:) הוכיחו דלשי' רש"י בשבת הא דאמרי' דם נעכר ונ"ח מעיקר דם שבגוף ולא מדם נדה יע"ש בתוס'

ויש להקשות דהא בנדה (ד' ט'.) דקאמר דר"מ יליף דדם נעכר ונ"ח דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד היינו חלב דנעכר מדם. ופריך לרבנן דס"ל דאיברי' מתפרקין מאי טהור מטמא איכא כו' יע"ש ולשי' רש"י ולפי' תוס' לשיטתו דהא דדם נעכר ונ"ח היינו דם הגוף ולא דם נדה א"כ לר"מ נמי לאו טהור מטמא דדם הגוף לאו טמא בשלמא לפירש"י בבכורות (ד' וא"ו:) דמדם נדה בא החלב א"ש דהו"ל טהור מטמא ממש. וע"כ דכיון דדם אסור איקרי טמא בלשון הכתוב וכמ"ש הר"ן בנדרים (ד' יו"ד:) ד"ה לחולין כו' דבלשון הכתוב איסור והיתר איקרי טמא וטהור כמו כל ציפור טהורה תאכלו ובעדיות (פ"ח) איל קמצא דכן וה"נ דבא מאיסור דם איקרי טהור מטמא. וקשה הא קי"ל בכריתות (ד' כ"א) דדם מהלכי שתים מותר מה"ת ויעויין בר"ן בכתובות (פ' אעפ"י) וביו"ד (סי' פ"א) וע"כ בבהמה קא מיירי קרא דהו"ל חלב מדם בהמה היתר מאיסור וזהו טהור מטמא וקשה מאי פריך לרבנן מאי טהור מטמא הא לרבנן נמי היתר מאיסור דלדידהו (היתר מאיסור) החלב בא מצירן דמן החי דילפינן בחולין (ד' ק"כ) ובבכורות שם מריבויי' דהטמאים א"כ כמו דלר"מ היתר מאיסור ה"נ לרבנן ואין לומר דהמקשה והמתרץ שם בנדה הוא ר' יוחנן [ויעויין בתוס' ביצה (ד' ל"ט) וב"מ (ד' כ"א:) וב"ב (ד' כ"ב)] ור' יוחנן לטעמי' מקשה שפיר דבחולין (ד' ק"ג) קאמר רבא דר' יוחנן ס"ל דבהמה בחי' לאו לאברים עומדת ומחיים לא חייל איסור אבמ"ה וכ"ש בשר מה"ח לא חייל מחיים כמ"ש התוס' שם ד"ה שאין בו כזית כו' בסוה"ד. א"כ ממילא בחלב למ"ד דאברי' מתפרקין דאינו אלא כצירן ומחיים ליכא איסור כלל אפי' קודם שנתהווה לחלב. ומחיים ליכא אלא איסור דאינו זבוחה אבל משום הבא מן החי ליכא איסור כ"ז שהם בתוך הבהמה אלא כשפירש. א"כ ליכא למיליף מקרא דהטמאים דהתם איכא איסור מלקות. א"כ החלב דנתהווה שם בבהמה הו"ל טהור מטהור כ"ז שלא פירש זה א"ש דהא אנן לרש"י קיימינן ורש"י לשיטתו ס"ל שם בחולין דאפי' למ"ד לאו לאבר מה"ח עומדת בחיי' מ"מ תודה דלבשר מה"ח עומדת א"כ הצירן דבא מבשר החי מחיים חייל איסור בשר מה"ח והו"ל כציר דבשר מה"ח א"כ שפיר הו"ל טהור מטמא אף לרבנן כמו לר"מ היתר מאיסור ובזה יש ליישב קושיית תוס' בביצה (ד' כ"ה) ובשבועות (ד' כ"ד) ד"ה האוכל נבילה כו' שהקשו למ"ד דבחיי' לאו לאברים עומדת א"כ אמאי לא חייל איסור יוה"כ בנתנבלה ביוה"כ דבחיי' ליכא איסור אבמ"ה וכן לרב הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו אבמ"ה לפירש"י הא למ"ד בחיי' לאו לאברים עומדת ליכא מחיים אבמ"ה ולרש"י לשיטתו לק"מ דכו"ע מודו דלחתיכת בשר עומדת ומחיים חייל איסור בשר מה"ח ומיושב קושיית תוס' עכ"פ קושייתינו בהא דנדה קשה דלרבנן נמי טהור מטמא היתר מאיסור כמו לר"מ ומאי פריך וכמ"ש

ונראה לתרץ דהש"ך ביו"ד (סי' פ"א ס"ק י"ב) הקשה לדברי הסוברים דכמו דמי חלב מותר ה"נ מימי חלב הא למאי דקי"ל ביו"ד (סי' פ"ז) דהמבשל במימי חלב פטור משום דלאו חלב הוא א"כ מה"ט נמי ליתנהו בהיתר חלב דהתירה תורה דלית בהו משום פורש מן החי ותירץ הש"ך דע"כ לא בעינן לאשכוחי היתר בחלב אלא כדי דלא להוי בכלל בשר מה"ח. אבל בתר דגילתה תורה דחלב מותר א"כ ש"מ הא דכתבה תורה אזהרה לבשמה"ח דווקא בשר הפורש מגוף הבהמה ולא חלב א"כ מה"ע למימי חלב יע"ש בש"ך ויעויין בכורות (ד' ט"ו) בשר ולא חלב] והקשה הפלתי לסברת הש"ך א"כ תיקשי מהא דחולין (ד' ס"ט.) דקא מבעי' לי' בחלב איסור יוצא מי אמרי' חלב דעלמא לאו כאבמ"ה ושרי' ה"נ ל"ש או דלמא התם אית לי' לחלב תקנתא בשחיטה אבל באיסור ל"ל תקנתא בשחיטה ועלתה בתיקו ולהש"ך מאי קאמיבעי' לי' הא השתא דגילתה תורה דדווקא דבר הפורש מגוף החי אסור אבל דבר שאין מגוף החי לא הוה בכלל איסור הבא מן החי. א"כ ה"נ בחלב איסור יוצא. דבשלמא אי אמרי' דחלב חידוש א"כ לא מצינו למיליף מחלב דעלמא לחלב דאיסור יוצא דבחלב דעלמא אית לי' תקנתא בשחיטה אבל לסברת הש"ך דאחר דגילתה תורה כל דבר שאינו מגוף החי לא הוי בכלל דבר הפורש מה"ח קשה. והניח בקושיא ותירץ הפמ"ג. דכוונת הש"ך דבוודאי דחלב לא הוה אלא כציר והו"א דחלב אסור משום ציר דאבמ"ה וחידשה תורה דחלב שריא וליכא משום ציר אבמ"ה כיון דאינו מגוף החי וא"כ הו"א דה"ה דחלב טמא ליכא משום ציר דטמא. לכך איצטריך גמל הגמל לאסור חלב טמא ומהשתא איכא למימר דהתורה לא מיעטה אלא בחלב דעלמא דיש היתר לאיסורו ולא דמי' לריבוי' דהטמאים דילפינן מינה לצירן דהתם ל"ל היתר לאיסורן א"כ מה"ט איסור יוצא דל"ל נמי היתר לאיסורו הו"ל בכלל ריבוי' דהטמאים לאסור צירן ושפיר קא מיבעי' לי' ולפי דברי הש"ך בצירן דאבמ"ה לא אסרה תורה דיש לו תקנתא לאיסורא בשחיטה ע"כ דהפמ"ג [אך מש"כ הפמ"ג בצירן דאבמ"ה אית לי' תקנתא לאיסורו בשחיטה צ"ע דהא האבמ"ה אחר שפירש מהבהמה ל"ל להאבר תקנתא בשחיטה א"כ מה"ט להציר שלו וצ"ל דכוונת פמ"ג הציר שיוצא מבהמ' בחיי' למ"ד לאברים עומדת אמנם לפ"ז מש"כ הפמ"ג דלא קי"ל כהש"ך בזה אין שום ראי' וצ"ע בזה ד' פמ"ג] א"כ לשי' הש"ך דאחר דגילתה תורה דחלב מותר א"כ ה"ה לציר הבהמה היוצא מגופה בחי' לית בה משום ציר אבמ"ה דהא יש לה תקנתא לאיסורא בשחיטה ולא מצינן למילף מריבוי' דהטמאים וכמ"ש הש"ך ופמ"ג א"כ לפ"ז שפיר פריך לרבנן דס"ל דאבריה מתפרקין ובא החלב מציר הבהמה. מאי טהור מטמא איכא דהא הו"ל היתר מהיתר דהציר קודם שנתהווה לחלב ג"כ לית בי' משום איסור אבמ"ה ובשמה"ח: דהו"ל כמו מימי חלב וכסברת הש"ך. אבל לר"מ ניחא דבא מאיסור דם הו"ל טהור מטמא היתר מאיסור כנלע"ד לישב לשי' רש"י בשבת]

היוצא לנו מכל דברינו הנ"ל בנ"ד דאחר דכל הפוסקים לא ס"ל דדם נעכר ונע"ח דד' יחידאה הוא וכמ"ש ואינו בנ"ד לחקור אלא מטעם סברת המרדכי דסוף חולין כמ"ש דכל דבר שנתהוו בתערובות ומעולם לא הי' בפ"ע לא מהני ביטול ולפמש"כ הו"ל ספק ספיקא דלמא כשיטת התוס' שהוכחנו דס"ל דלא כהמרדכי וכמ"ש והוכחתי דכן דעת הרמב"ם כמ"ש. וגם פשטות ד' התוס' דזבחים (ד' כ"ו.) ד"ה שחט ואח"כ חתך כו' משמע דלא כהמרדכי וכמ"ש מהר"י אלפאנדרי והביאו המל"מ שם ומש"כ המל"מ לדחות זה דוחק והאמת נראה דהתוס' לשיטתייהו בנדה שכ' לעיל דס"ל דלא כהמרדכי ואת"ל כהמרדכי דלמא כסברת הנוב"י שכתבתי לעיל דבלח בלח ואיכא ששים אף המרדכי מודה דבטיל וכמ"ש לעיל ליישב ד' הנוב"י שם ומעתה לפי הנ"ל בנ"ד אי איכא ס' בהחלב נגד הדם יש להתיר והארכתי עוד ואכמ"ל כנלע"ד: