פתח הבית חלק ב ז

הגהות על ספר בני אהובה ה' אישות דברים אלו ציין כבוד אאמ"ו הגאון מ' אברהם נ"י אבד"ק ברעסלא והמדינה על הדרך בנסעו לקארלם-באד בירח תמוז בשנת תק"פ. ובהיותי בקארלם-באד דברי בנו ותלמידו זלמן טיקטין. א) (פ"א) ה"ב מה' אישות הקשה הגאון בס' בני אהובה על הרמב"ם שכ' קידושי כסף נקרא ד"ס הואיל שאין מפורש בתורה ואף דשטר ג"כ אינו מפורש מ"מ כיון דנערה מאורסה בתולה בסקילה וע"כ שקדשה בכסף או בשטר ומסתבר טפי לאוקמי בשטר שכן מוציא ולהכי הוי שטר מפורש, והקשה דילמא קרא איירי ביעוד אמה העברי'. ונראה דס"ס כיון דכתיב במוציא ש"ר את בתי נתתי לאיש הזה וגו' וזה יראה דלא שייך ביעוד דהא יעוד בע"כ של אב ואפי' בע"כ של בת וע' תוס' קידושין ה' סע"א]:

ב) (פ"ה) ה"ז כתב לישב הקושיא מה שהקשו מדוע חלין הקידושין בקדשה בגניבה אחר יאוש משום דהוי יאוש ושנוי רשות ות"ל הא צריכה להחזיר הדמים לדעת הרמב"ם ואף בגנב שאינו מפורסם דפטורה משום תקנת השוק זה הוי רק דרבנן וא"כ עכ"פ מדאורייתא אינה מקודשת. ותי' דס"ס מה שצריכה להחזיר המעות הוי רק שיעבוד ואטו המקדש אשה בחפץ ויש לו בע"ח הרבה ששיעבד להם מטלטלי אג"ק ולקחו החפץ מיד האשה בשיעבודם מי נימא דאינה מקודשת. ואם כי יש לחלק הרבה בין הנושאים מ"מ בלא"ה יראה דלא דמי עפ"י מה שבארנו במק"א דיאוש ושנוי רשות לא קני הלוקח מחמת המוכר רק מצד עצמו ומש"ה אף בע"ח של גנב א"י לגבות ממנו [ע' פתח הבית סי' כד ענף ט] וע"כ האשה דמקודשת דעכ"פ על ידו בא לה ההנאה. וא"כ אם צריכה לשלם לא קבלה כלום ממנו והחפץ אינו שלו והבן:

ג) (פ"ו) ה"א הביא לשון הב"ש (רס"י ל"ח) דאחר תקנת רגמ"ה דאין מגרשין בע"כ והוא התנה תנאי לטובתה אין הגט חל עד שיתקיים התנאי ואין האונס מקיים התנאי ולא שייך בזה תקנת ר"ג משום צניעות ופריצות. ופלפל הרבה בלשון זה מה כוונת הב"ש. ולכאורה יראה הכוונה אם האשה התנית אם לא אבוא וכדומה ביום פלוני יהא גט ואח"כ נאנסה ולא באה אין הגט חל ובזה לא שייך חשש צניעות וכו' כיון דאם תרצה תקבל הגט ברצון. וגם אף באונס הוי רק חדר"ג וכעת אין חיבורי על א"ע ת"י לעיין מה שכתבתי שם:

ד) ה"ד בדיני תנאי כתב דהך דבעינן לענין תנאי אפשר לקיימו ע"י שליח לכאורה אין נפ"מ דאין בנמצא זולת בחליצה ושם לכ"ע לא מהני תנאי [ובחי' כ' כמה נפ"מ] אך כ' דנפ"מ לפי מה שצידד המל"מ דקטן יכול לקדש שיחולו הקידושין אחר שיגדיל א"כ שפיר נפ"מ שאין יכול להתנות תנאי כיון דקטן לאו בר שליחות הוא ולדידי צ"ע טובא דהרי צריכין להבין סברת המל"מ מדוע יועילו הקידושין הלא אמירתו עתה לאו כלום היא כיון שאינו בר דעת וא"כ אח"כ לכשיגדיל יהא צריך לחזור ולומר. וצ"ל דמ"מ מהני לענין שיחול אח"כ [גם י"ל קטן הוי רק מגזה"כ ולא משום דאינו בר דעת ובמק"א הארכנו בזה]. וא"כ כיון דעיקר סברת המל"מ דכיון דבא בודאי רק מחוסר זמן לא נקרא דשלב"ל ומהני הקידושין לכשיגדיל א"כ כמו כן יכול לעשות שליח לומר לו לכשאגדיל תהא אתה שלוחי לקדש לי אשה פלונית. דכל עיקר טעם כל מידי דאיהו לא מצי עביד השתא שלוחו לא מצי למיעבד לאחר זמן הוי רק משום דשלב"ל. ואי משום דעכ"פ אין יכול לומר לשלוחו תהא שלוחי אתה לקדשה לי מיד שיהי' חלין הקידושין אחר שאגדיל משום הא יהא נקרא דבר שא"י לעשות שליח. לזה צריך ראי' כיון דסוף סוף הקידושין שחלין אח"כ אפשר לעשות ע"י שליח שיקדשנה השליח אחר שיגדיל הוא וכעת צ"ע:

ה) הי"ז בדין דמעכשיו לא בעי משפטי תנאים הקשה הא דלא חולין שאוכל לך וכן בשבועת העדות אל יכך וכו' דקאמר הש"ס (נדרים יג:

ושבועות לו.) דתליא במחלוקת ר"מ ורבנן ות"ל הא שם הוי מעכשיו ולדידי צ"ע טובא דנראה דנהי דבמעכשיו לא בעי תנאי כפול וכל דיני תנאים היינו מכלל הן נשמע לאו אבל לא להיפוך והבן וכעת לא עיינתי ובדיני תנאים הארכנו:

ו) (פ"ט) ה"ו כתב לענין אדם לא שייך ביטול ומש"ה אף שאין האיסור ניכר במקומו מיקרי קבוע די"ל עיקר טעם הסוברים דאם אין האיסור ניכר במקומו לא מיקרי קבוע הוא משום ביטול. ולכאורה הטעם משום דנימא על כל אחד משל רוב הוא ולא משום ביטול ובלא"ה יש לדחות וק"ל:

שם פ' הנ"ל מה שפילפל בדין שליחות הארכתי בהרבה מקומות ודבריו שם יש לדחות:

ז) (פ"י) ה"ב הביא ראי' מחופה לא מהני לבעולה מקידושין (כז:

) דאמר עולא מנין לגלגול מן התורה מאמן שלא שטיתי ארוסה כו' וכתב רש"י דדחיקא לי' לאוקמי שבא עלי' ארוס בבית אבי' וכו' והקשו תוס' א"כ בלא"ה קשה למה לי תחת אישך למעוטי ארוסה וכו'. ותי' דעת רש"י דמקרא י"ל דנפ"מ אם נשא אותה כבר וגירשה ואח"כ חזר ואירסה אבל מהא דלא שטיתי כו' פריך שפיר כיון דע"כ השתא נכנסה לחופה ואם כבר נבעלה א"כ לא מהני חופה עכ"ד. וזה יש לדחות די"ל שבא עלי' בראשונה שלא כדרכה ובסוגיא הארכנו:

ח) (פי"א) ה"ב שם כ' גבי בתולה מן הנישואין אם הבעל טוען שמא תחתיו זנתה אף אם יצוייר שהיא טוענת ג"כ שמא אפ"ה כיון דשטר כתובה בידה הדין כמו גבי שטר ושניהם אינן יודעין אם נפרע וחייב ע"ש. ולדידי צ"ע רב בזה חדא דוקא בא"י אם פרעתיך דנשאר שטרך בידי מאי בעי משא"כ בנ"ד, גם בלא"ה שם שניהם הו"ל למידע משא"כ בנ"ד האשה הו"ל למידע ולא הבעל. ובתשו' אחת כ' בזה באריכות קצת:

ט) (שם) ה"ד כ' שוטה שקידש אשה ואח"כ נתפקח א"צ קידושין אחרים כיון שמעות ראשונות שנתן לה הוי רק כפקדון וא"כ כשבעל אותה אח"כ אדעת המעות שנתן לה תחילה והוי כמקדשה מעכשיו. וזה לא הבנתי חדא אם כבר הוציאה המעות ודאי אינו דומה למקדש לאחר ל' יום דתחילה ניתן לקידושין משא"כ כאן דאז הי' שוטה וגם אם בעל עכשיו בלא"ה נימא דמתקדשת בביאה עתה:

י) (שם) ה"ו פלפל מדוע אמרינן בממון בעי רק מיגו אבל משום חזקה לחוד לא מהימנת וא"כ לענין איסור מדוע נאמנת נאנסתי הא לית לה מגו ע"ש. ולכאורה הרי בממון הטעם משום אין הולכין בממון אחר רוב מכש"כ אחר חזקה:

יא) (שם) הי"א הביא מ"ש הב"ש (סי' ס"ח סק כא) בשם הש"ג דאף אם נאנסה משנתארסה עכ"פ תוס' אין לה דהוא לא כתב רק ע"ד ביאה ואם נבעלה קודם ביאה לא היתה בתולה וכו'. וכתב הוכחה דלא כש"ג חדא דא"כ למ"ד ארוסה לית לה כתובה א"כ ת"ל אף כתובה דאורייתא לא תהא לה. וזה יש לדחות