פתח הבית חלק ב קי

דלא שייך כתותי וכו' הואיל ויש לו ביטול אפ"ה לא מיקרי ד"מ ע"ש היטיב. וא"כ י"ל רבא סבר כמ"ד לפי שאין בה ה"א וכפי' הרשב"א הנ"ל ולא חיישינן כלל לד"מ א"כ משכחת שפיר ביום ראשון ובמשמשים כנ"ל משא"כ הרי"ף י"ל פסק כמ"ד ד"מ הואיל ותניא דמסייע לי' וא"כ לא משכחת כלל הך דרבא דאי ביום שני מצות לה"נ ובראשון הא בעינן ד"מ וק"ל ועי' תשו' שער אפרים:

באופן אחר אמרנו ליישב עפ"י סברת בעה"מ הנ"ל דבריש פרקין דפריך. למ"ד דמוקי מתני' ביוט"ר א"כ מאי איריא גזול אף שאול נמי ומשני התם אמר רבא וכו'. ועי' בעה"מ גרים רב אשי וכ' שם דע"כ רב אשי סובר כמ"ד דלא חייש למה"ב וא"כ לגי' רבא ע"כ רבא סובר הכי. ועי' תוס' שם שכ' דאף ר"י ב"נ רק במצוה דרבנן לא חייש למה"ב ועי' רשב"א ביבמות שהקשה ת"ל אף למ"ד מצות לה"נ ס"ס מה דעבר עבר ואמאי לא יצא ידי מצוה ותי' לחד תי' דהוי מה"ב ע"ש. ומעתה י"ל דרבא סבר שפיר ביוט"ב יצא אף דמצות דרבנן לה"נ מ"מ ס"ס מה שעבר עבר כקושי' הרשב"א ואי משום מהב"ע וכו'. ז"א דרבא [לשיטתו] לא חייש על מהב"ע משא"כ אנן דפסקינן כר"י דמה"ב אף בדרבנן (מש"ה לא הביא הרי"ף הך דרבא):

אך לפ"ז קשה דא"כ היה לנו לפסוק כרבא דהוא בתרא וכמו שפסק באמת הבעה"מ כותי'. ומה שדחה הרמב"ן שם לא שייך לפי הנ"ל. אכן י"ל ועפי"ז ניישב ג"כ קו' הלח"מ שהקשה על הרמב"ם שפסק דאף פס ל הדר כשר ביוט"ב דהרי לקמן (ל"ו:

) אמר רב אתרוג שנקבו עכברים אין זה הדר ופריך הש"ס והא ר"ח מטביל בי' ונפיק וקאמר ולר"ח קשיא מתני'. ומשני מתני' ביוט"ר וכו'. א"כ חזינן דפסולין משום הדר פסולין אף ביוט"ב ועי' כ"ת. ומעתה י"ל דהרמב"ם סובר ג"כ דיש מקום. לחלק בין פסולין מחמת הדר דיש לפוסלן אף ביוט"ב משא"כ משום חסר כסברת התוס' ריש לולב הגזול וכן סבר הש"ס לקמן דף הנ"ל רק הרמב"ם פסק כאידך שינויא דריש פרקין דגזול כשר ביוט"ב א"כ ה"ה לכל הפסולין משא"כ הרי"ף פוסק כסתמא דש"ס לקמן דפסולי הדר פסולין אף ביוט"ב ע"כ הטעם דפסולין בגוף האתרוג פסולין אף ביוט"ב ה"ה לגזול ה ודו"ק בכ"ז:

עוד אמרנו ליישב דהנה דעת הרמב"ם דפסולין מחמת שאין בה היתר וכו' פסולין אף ביוט"ב ועי' מג"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ') הטעם הואיל והוא בגוף אתרוג. וצ"ע דהרי דעת הרמב"ם פסולי הדר כשירין ביוט"ב. ועי' מג"א שם שהקשה למה לי לפ"ז בלולב של אשירה הטעם משום כתותי וכו' ת"ל דאין בו ד"מ וכו' ותי' דלולב שאני כיון דלא שייך בי' אכילה לא בעי ד"מ. ומעתה י"ל הרי"ף סבר כהרמב"ם דפסולין משום שאין היתר וכו' פסולין אף ביוט"ב ולולב של א"ה פסול ג"כ אף ביוט"ב ה"ה פסולי הדר פסולין ג"כ ביוט"ב. אכן רבא סבר כאידך לישנא דגזול כשר ביוט"ב א"כ ה"ה הכל כשר ולהכי לולב של ע"ז יצא בדעבד ולהכי צריך לאוקמי מתני' באשירה דמשה אבל הרי"ף פסק כל"ק דפסול גזול ביוט"ב ומש"ה לא משכחת הך דינא דרבא והכל עפ"י סברת הרשב"א בשם הראב"ד הנ"ל דאף בע"ז של נכרי אף דלא שייך כתותי וכו' אפ"ה שייך אין בה ד"מ וק"ל:

עוד י"ל דעת הרי"ף קצת עפ"י מה שראיתי כמדומה בס' תשו' רא"ש החדש שכ' שם לצדד אף סכך דשאול כשר מ"מ צריך שיהי' של ישראל ולא של עכו"ם. ויש לתת סמך קצת דחזינן בסכך מאיסורי הנאה נסתפק בס' קרבן חגיגה אם כשר ולעיל דף ט' הארכנו בזה ואף דשאול כשר אפ"ה מא"ה גרע וע"כ הטעם משום דבעי ד"מ עכ"פ לאחר וכן לדעת הרמב"ם שפסק דבר שאין בה היתר אכילה אסור כל ז' ואף דשאול כשר וע"כ משום דצריך עכ"פ שיהא שוה ממון לאחד בעולם א"כ כמו כן י"ל דבעינן שיהא של ישראל עכ"פ ולא של עכו"ם וא"כ שפיר השמיט הרי"ף הך דרבא דממ"נ אם של ישראל א"כ אין לה ביטול ושל נכרי לא הוה לכם. והא דרבא י"ל בכמה גווני ואין להאריך. וגוף הדין דצריך שיהא עכ"פ של ישראל לא נמצא בפוסקי' ולא נרא' כן לדינא כ"ז כ' בילדותי:

קמא) שם ברש"י ד"ה לולב של ע"ז וכו' אי נמי שעבודתה בלולב וכו' קשה טובא דלפ"ז הוי תקרובות ע"ז וא"כ אין לה ביטול. וקשה א"כ למסקנא אמאי אם נטל יצא ועי' כ"ת. וקצת נראה דרש"י סובר דבאמת אין נאסר כלל משום תקרובות הואיל ואינו כעין פנים רק כוונתו כיון דע"י זה חייב מיתה שעבד ע"ז מש"ה מאיס וק"ל:

קמב) בתוס' ד"ה של אשירה פסול וכו' מה דקשה על תי' תוס' שרוצה להקשות מתקע ג"כ א"כ תחילה דפריך הש"ס מלולב של ע"ז לא יטול הי' לו להקשות ממתני' עי' מהרמ"ל וכ"ת כ' בקונטרס הנ"ל ובקונ' ימים טובים:

קמג) עוד בתוס' הנ"ל מה שהקשו על הא דחולין דפריך מהא דתניא תקע לא יצא וכו' אמאי לא פריך ממתני' דהכא לולב של אשירה פסול ע"ש. וי"ל דהרי התוס' הקשו עוד לקמן מה פריך כאן מהך מתני' דילמא הטעם משום דין ממון ותי' דע"כ איירי אף ביוט"ב דומיא דעיר הנדחת דפסול אף ביוט"ב משום כתותי וביוט"ב לא בעי ד"מ וא"כ לס"ד דתולין שם דלא אסיק אדעתי' כתותי וכו' לא ה"מ להקשות ממתני' דהמ"ל דהטעם משום ד"מ וגבי עיר הנדחת ג"כ רק ביוט"א אבל מברייתא פריך שפיר דתני תקע לא יצא וגבי שופר לא שייך לתרץ משום ד"מ ופריך שפיר. אך עדיין קשה שם בחולין דפריך בתחילה מהא דלולב של ע"ז לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא אמאי לא פריך ממתני' וכמו שהקשה באמת המהרמ"ל אמאי לא הקשו תוס' קושייתם על קו' זו:

אכן נ"ל עפ"י מה שנבין דתחילה דפריך מאי לאו אם תקע לא יצא ומי דחקו לומר כן הרי לא יתקע משמע לכתחילה. ועוד כשמתרץ לו אם תקע יצא מאי חזר והקשה לו מלולב. ועי' בכתבי הגאאז"ל מה שתי' בזה ותמצא נחת:

אכן לענ"ד נ"ל עוד ע' מפרשים פ"ג דר"ה (ובאו"ח סי' תקפ"ו) שפלפלו אם יוצא בדיעבד מדוע לא יעשה כן לכתחילה כמו מודר הנאה משופר דמותר אף לכתחילה ע"ש עי' דרישה סי' הנ"ל ותירצו דשאני ע"א הואיל ומאיס אסור לכתחילה ע"ש א"כ י"ל המקשה תחילה שהקשה מאי לאו אם תקע לא יצא היינו דהי' קשה לו אם יצא דיעבד לכתחילה אמאי לא א"ו בדיעבד ג"כ לא יצא ומה דקאמר לא יטול לא משום איסורא אלא דלמה יטול כיון שלא יצא בזה ואפ"ה תי' לו המתרץ בדיעבד יצא וע"כ צ"ל אפ"ה לכתחילה לא משום איסורא דמאיס ולכך חזר והקשה לו מהך דלולב דאם תאמר גם כאן לא יטול היינו לכתחילה משום איסור א"כ תקשו בי"ט ראשון הרי פסול אף בדיעבד משום ד"מ ואי [איירי] באמת בדיעבד [פסול] ולא יטול היינו שלא יועיל א"כ לא דמי ללא יתקע דרישא דרישא היינו משום איסור וסיפא דלולב משום דלא יועיל ואי איירי ביוט"ב זה דוחק דהתנא איירי דוקא ביו"ט דאיך שביק עיקר דינא דיו"ט ראשון ונקט דיו"ט שני ואפ"ה משני לו הש"ס אם נטל יצא ואיירי ברייתא לצדדין ביוט"ר אף דיעבד וביוט"ב לכתחילה ולכך חזר ופריך מהא דתניא בהדיא אם תקע לא יצא וממתני' לא ה"מ להקשות דהמ"ל משום ד"מ וביוט"ר לס"ד דלא הוה ידע כתותי וכו' וכנ"ל. ואחר העיון נראה נכון לפרש כן בפשט הסוגיא:

עוד נזכיר בדברי תוס' בתי' אחרון דאיירי שנטעו ולבסוף עבדו והקשה הכ"ת א"כ ס"ס נפשוט הבעיא מהך דשופר ותי' בשופ' י"ל שנטעו ולבסוף עבדו גרע יעי"ש. ולפ"ז קשה א"כ אמאי הוצרך תוס' לתרץ דלולב של ע"ז היינו נטעו ולסוף עבדו וק"ל ועי' בחי' הגא"א זצ"ל בזה:

קמד) בד"ה באשירה דמשה וא"ת ע"ז דעכו"ם מכי אגבהי' קני' וכו' מה שיש לפלפל אם כוונת התוס' דאף בשל עכו"ם אם כיון לגזול הוי ע"ז של ישראל ואין לה ביטול עי' מג"א (סי' תקס"ו וביו"ד סי' קמ"ו) ובקונט' מיוחד הנ"ל כ' הרבה בזה: