פתח עינים על יומא לט.

תנא דבי ר' ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם וכו' אפשר במשז"ל עשה עבירה א' קנה לו קטיגור א'. והנה אמרו ז"ל דהסניגור הנעשה מקיום המצוה נקרא בשם המצו' עצמה. וכבר בעניותנו נשתמשנו בהקדמה זו בכמה דוכתי והיתה לבא"ר כמה כתובים ומאמרי רז"ל. ונראה דה"ה דהמקטרג הנעשה על ידי העבירה נקרא בשם העבירה עצמה וז"ש עבירה שהוא המקטרג הנעשה מהעבירה מטמטם לבו של אדם שלא יכיר חטאו ויחזיק ברשעתו ולא ישוב כי לבו סתום ואטום ובל יראה גאות ה'. ויליף מקרא ונטמתם בם כלומר בעבירות עצמן שהם המקטרגים שנעשו ע"י העבירות ונקראים בשמן. א"נ אפשר לומר קרוב לזה במ"ש חכמי האמת כי איש ישראל מפאת נשמתו ושרשו שורה בו הקדושה. וכשעובר עבירה מסתלקת הקדושה ותכף הסט"א באה ונהייתה שם והיא מטמטמת לבו של אדם וז"ש עבירה מטמטמת כלו' על ידי העבירה כי באה הסט"א בקרבו עי"ז מטמטמת לבו של אדם:

אדם מקדש עצמו מעט. אפשר לפרש כי לא אתנו יודע עד מה הן בסדר התשובה הן בקיום המצות ובת"ת ואדם מקדש עצמו מעט לפי שעור דעתו ומעשיו כל שהן לשם שמים בכונה כוללת הוא ברחמיו מקבלן ומעשה ידינו כוננה עלינו ונמשך שפע רב והרבה קדושה עליו. מקדש עצמו למטה שמתעורר לקדש נפשו מן הבא בידו מקדשין אותו מלמעלה בכל מסילות דרכי מקורי נשמתו בעולמות העליונים ע"ד שפירש הרב החסיד מהר"א גלאנטי זלה"ה על פסוק נחפשה דרכינו שהם דרכי נשמתו ומקום השפעתו עש"ב וזהו מקדשין אותו מלמעלה. בעה"ז מקדשים אותו בעה"ב וזהו והייתם קדושים שתהיה הויה וקיום לקדושה:

משנה. ר"י אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' שמעתי מרבני אשכנז דר' ישמעאל אתא לפרושי דברי ת"ק שאומר לה' חטאת ויקשה בזה ממ"ש דלא יאמר לה' עולה פן לא יאמר עולה ויהיה שם שמים שהזכיר לבטלה וע"כ צריך לומר עולה לה' והשתא יקשה איך אומר לה' חטאת ועל זה בא ר' ישמעאל לישב דהכא אעיקרא אין צריך לומר חטאת דבאומרו לה' סגי ואעפ"י שלא יאמר חטאת באומרו לה' לבד כבר נעשה מצותו עד כאן שמעתי שוב ראיתי בתוספות ישנים שכתבו דרבינו אלחנן הקשה דאמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר ה' מאוחר כדאמרינן פ"ק דנדרים לא לימא לה' קרבן וכו' ותירצו ע"ש: ואחר זמן נדפסו הידושי הריטב"א למכילתין ושם מסי' לקושית רבינו אלחנן דהנכון דהתם הוא דכי אמר השם ותו לא איכא שם שמים לבטלה אבל הכא כי לא אמר חטאת ליכא ש"ש לבטלה כי מה שאמר לה' הוא סיום הגורל כי מה שעלה בימינו הוא לה' וכדברי ר'שמעון אלא שגזרת הכתוב לת"ק שיאמר חטאת עכ"ל והם דברי רבני אשכנז הנז' רק דהריטב"א ס"ל דפליגי והם אמרו דלפרושי אתא כמבואר. ועין רואה דגירסת הריטב"א ר' שמעון במקום ר' ישמעאל דנסחא דקמן. ויומתקו דברי רבני אשכנז הנז' דפ"ק דנדרים דף יו"ד ר' שמעון איהו דקאמר קרבן לה' שלא יאמר לה' קרבן שלא יבא לידי ש"ש לבטלה. ולכן כי שמעיה לתנא קמא דאמר לה' חטאת אמר לא היה צריך כלומר לא תימא דפליג אדידי רק דהכא אינו צריך כמדובר: ומדברי תוספות ישנים והריטב"א בשם רבינו אלחנן דמקשה בפשיטות דלמה מזכיר בתחילה ה' מוכח דהכי סברי להלכה. אמנם כעת לא ראיתי שהביאו הרמב"ם לדין זה דלא יאמר לה' קרבן וכו' גם הרמב"ן בהלכותיו כ"י והרא"ש בפסקיו שם פ"ק דנדרים השמיטו זה הגם דנפקא מינה לזה"ז נמי כנראה דס"ל דאינה הלכה. ואפשר שטעמם משום דשנינו בספרא קרבן לה' (כ)שיקדים הקדשו להקרבתו דברי ר' יהודה א"ר שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה ת"ל קרבן לה' וכו' ע"ש וסברי הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש דר' יהודה פליג על ר"ש דאין קפידא אם יאמר לה' עולה וכיוצא וידוע דר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה ומשו"ה לא מייתו הא דר' שמעון דלא יאמר לה' קרבן. ודברי ר' יהודה שיקדים הקדשו להקרבתו הוא נכלל במ"ש פי"ד מה' מעה"ק דמהדינים שכתב שם מוכח דצריך הקדש בלב או בפה קודם הקרבה ע"ש. אמנם רבינו אלחנן והתוס' ישנים והריטב"א סברי דלא פליגי ר' יהודה ור"ש לדינא אלא במשמעותא דקרא ע"ד שכתב הרב קרבן אהרן ע"ש וכן ראיתי לרבינו ישעיה הזקן בפסקי נדרי' כ"י שהביאו ע"ש: עוד זאת אדרש דמדברי התוס' ישנים והריטב"א משמע דטעמא דלא יאמר לה' קרבן היינו דילמא פשע ומזכיר ש"ש לבטלה שיאמר לה' ולא יאמר קרבן. וכן הוא מפורש בש"ס שם פ"ק דנדרים דף יו"ד דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק ש"ש לבטלה וכ"כ רש"י שם ומוכח דחיישינן דאמר לה' וחוזר בו ולא יאמר קרבן והן הן דברי תוס' ישנים והריטב"א שכתבו דפשע ולא יאמר קרבן. וראיתי להרב מגן אברהם בחיבורו על הילקוט הנקרא זית רענן ריש פרשת ויקרא שכתב וז"ל בנדרים מפרש הטעם דילמא יאמר לה' ויפסוק ויהיה מזכיר שש"ל וקשה דהא אמרינן ה' ה' אל רחום וחנון וכמה תפלות שמתפללין בשם וי"ל דהתם הוי כאלו קורא להשי"ת שיעשה בקשתו משא"כ אם אמר לה' ולא אמר כלום א"כ הוי לבטלה ומיהו קשה דאמר דוד לה' הארץ ומלואה ואין לומר דגבי קרבן ה"ט דשמא יאמר לה' ויתחרט תוך כדי דיבור ולא ירצה להביא קרבן אבל לא חיישינן שיפסוק בדבריו דהא כיון שגמר בלבו לא מצי הדר ביה וכו' וי"ל דלאו כ"ע דינא גמירי דהוא סבור שיכול להתחרט משא"כ כשאומר לה' הארץ ומלואה אף שיפסיקנו אחר מ"מ נתקיים מחשבתו לטובה שנתן שבח להקב"ה עכ"ל ולפי דבריו לק"מ קושית רבינו אלחנן הכא שהכ"ג אומר לה' חטאת כמבואר. ולפי מ"ש הריטב"א בשמעתין לחד שינויא לקושית רבינו אלחנן דהתם מדרבנן בעלמא הוא אבל הכא בכהן גדול זריז ולא פשע עכ"ד ל"ק קושית הרב הנזכר מדאמר דהע"ה לה' הארץ ומלואה דכיון דרוח ה' דיבר בו ודאי גמר אומר אין כאן חשש פשיעה ונוסף על זה דבלא"ה דוד הע"ה זריז טובא: אדהכי והכי כבר נתבאר דתוס' ישנים והריטב"א כתבו בהדיא דהטעם שמא יפשע ויתחרט והכי רהטא סוגיין פ"ק דנדרים כמש"ל. וכן הרב קרבן אהרן והרב יפ"ת פ' בראשית פ"א סי' טו"ב כתבו דמהש"ס מוכח דטעמא שמא יחזור בו ולא יאמר קרבן ע"ש. ועתה אמת אגיד דהייתי נבוך בזה כמה זמן שראיתי במפרשים ושמעתי כמה פירושים בכתובים דפשיטא להו דטעם שלא יאמר לה' קרבן היינו דשמא יאמר לה' וימות ולא יספיק לומר קרבן ולעת כזאת אתיא זכירה דבספר דרוש שמואל פ' ויקרא כתב וז"ל דאיתא קרבן לה' ולא לה' קרבן דדילמא ימות ח"ו ויוציא ש"ש לבטלה עכ"ל וכ"כ בס' נחלת יעקב אבני שהם ריש ויקרא ע"ש גם בפירוש מנחת ערב אשר במקרא גדולה דפוס אמשט' אשר הוא מלוקט מכמה גדולים כתוב ברות בפ' ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמר[ו] לו יברכך ה' וז"ל הודיענו שצדקו דברי הקוצרים בדקדוק לשונם יותר מבועז כפי הדין שאמרו רז"ל לא יאמר אדם לה' קרבן אלא קרבן לה' שלא יתחיל בתיבת ה' אולי ימות קודם שיגמור דבורו ויוציא ש"ש לבטלה על כן כשאמר בעז ה' עמכם לא אמרו ה' יברכך כמו שאמר בעז אלא יברכך ה' עכ"ל וכן ברירא לי שראיתי במפרשים אחרים וגם אני שמעתי מפום רבנן זמנין טובא כמה דרכים ביסוד זה וכן ראיתי להרב בית יעקב בתשו' סי' קמ"ד שכתב מנין שלא יאמר לה' עולה ופירשו המפרשים הטעם דשמא ימות קודם שיסיים דבריו עכ"ל והייתי תמיה מנא הא מילתא דאמור רבנן דמהש"ס והתוס' והריטב"א והרב יפ"ת והרב קרבן אהרן מוכח דהטעם הוא שמא יפשע ויחזור בו כמש"ל: עד שמצאתי להגאון החסיד בשני לוחות הברית מס' פסחים דף קנ"א ע"א שהביא בריתא זו דת"כ ונסחת הש"ס פ"ק דנדרים ונסחת בראשית רבה שהם נסחאות מתחלפות והביא פירוש הרב יפה תואר דהטעם שמא ימלך אחר שהזכיר ה' ולא יקדיש ומה שהקשה על זה הרב יפ"ת דבחטאת ואשם וכו' וכתב וז"ל ולע"ד נראה לפרש דלמא אמר לה' וטרם אומרו עולה ימות כי אין אדם בטוח רגע כמימריה ואז ל"ק מה שהקש' עכ"ל ונר' דפירוש זה קבלו וקיימו בעלי הפרשי"ם ופשיטא להו ובנו עליו כמה דרכים וגם על זה נתכוון הרב בית יעקב בתשובה הנז': הגם הלום ראיתי לעמית בתורה הרב מהר"י חזן נר"ו בספרו הנחמד חקרי לב א"ח שנדפס חדש ממש סוף סימן ק"ה דף זכ"ר ע"א שהעלה דלא חיישינן למיתה לזמן מועט ותמה על מ"ש מהרי"ך זלה"ה דכמה אינשי טע"ו במדב"ר הם אמרו בראשית מאמר השם יתן לך וכו' דיש לחוש שמא ימות והזכיר שש"ל והראיה ממ"ש שלא יאמר לה' עולה וכו' וכתב על זה הרב הנז' נר"ו וז"ל ואני אומר הנח להם לישראל דבני נביאים הם דאין לחוש כלל לזה וכו' דעת כל גדולי הראשונים דלא חיישינן למיתה דזמן מועט וכ"ש חשש מיתה דרגע כמימריה והראיה שהביא ל"מ דבד"י דנדרים איתיה להך בריתא והתם פירשו הראשונים שמא יחזור מלידור יע"ש ולא משום ח"מ וכ"כ הר"ש יפה והרב קרבן אהרן ועל הכל תמהני עליו דמקרא מלא דיבר הכתוב ויאמר לקוצרים ה' עמכם ותנן בברכות והתקינו שיהא אדם שואל חבירו בשם שנאמר והנה בעז וכו' הרי דהותר להקדים גם אזכרת השם והיינו דכה"ג ליכא למיחש למיתה לכ"ע עכ"ל. ומ"ש והתם פירשו הראשונים שמא יחזור מלידור. מרהיטא דרש"י ז"ל משמע הכי. ובסוגיין רבינו אלחנן ור"י ותוס' והריטב"א כתבו בהדיא דטעמא שמא יפשע וכמו שהבאתי לעיל. ולא על מהרי"ך תלונותיו כי אם על כמה מפרשים והרב שני לוחות הברית שפירשו כך משום כי לא פורש שם בנדרים בש"ס וברש"י בהדיא טעמא דשמא יחזור בו. ותוס' ישנים והריטב"א ליומא לא נדפסו בזמן הרב של"ה. אך קשה שכ"כ הרא"ש שם בפירושו בנדרים דף יו"ד ע"א ד"ה לשון שבדו וז"ל ופעמים יקדים השם לקרבן ונמלך מלגמור דבריו ולידור ונמצא שהזכיר שש"ל עכ"ל וק' על ה' של"ה דהול"ל שהרא"ש פירש כהרב יפ"ת. ואחרי כתבי ראיתי להרב מהרי"ח הנז' בדף רכ"ה ע"ד שהביא תשו' הרב בית יעקב ותמה עליו מדברי הרא"ש והיפ"ת והק"א ע"ש. ומה שתמה מקרא ויאמר לקוצרים וכו' לפום חד שינויא דהריטב"א שהבאתי לעיל דהתם מדרבנן בעלמא הוא אין כאן תימא דבימי בעז קרוב הדבר דאכתי לא תקון רבנן הכי שהיה בזמן השופטים. ומה שהוכיח ממשנתנו דסוף ברכות דהותר להקדים גם אזכרת השם. אין כאן הוכחה כלל דלשאול בשם מייתי מבעז לא זולת ואימא דהא פשיטא דלא יקדים השם דתקון רבנן בתר בעז דלא יקדים השם. ואיברא דאיני מופנה אפי' מצד א' לעמוד בענין אי חיישינן למיתה ולהתבסם מתורתו וראיותיו ואפי' דרך העברה בעלמא. ומה שהבאתי לעיל מפירוש מנחת ערב דבעז לא דאייק והקוצרים דייקי אינו מחוור כלל: והנה הרב קרבן אהרן פירש עוד בבריתא דת"כ דקתני ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שש"ל על הקרבן וכו' דה"פ לפי שבשעה שאמר לה' עדיין לא היה דבר שינשא עליו שם ה' כי לא הזכיר כלום עד עכשיו ונמצא שאז מיהא הוא מפיק שש"ל עד שיאמר קרבן ומפני זה הזמן המעט שעוברו בין אומרו לה' עד שיאמר קרבן לז"א שלא יאמר לה' קרבן ועכשיו יתישב אומרו אם מה שהוא עתיד להתקדש ירצה אם בזה שבאומרו ש"ש הוא עתיד להתקדש כאשר יאמר קרבן עכ"ז אמרו שלא יאמר לה' קרבן עד שיהיה דבר שעליו יזכר וכו' עכ"ל ומהרי"ח נר"ו הנז' לא חש להזכיר פירוש זה מהרב קרבן אהרן ומבין ריסי עיניו ניכר דכמו זר נחשב לו הפירוש הנז'. אמנם הפירוש הנז' מדוקדק יפה יפה בנסחת הת"כ. ובפרט בב"ר דהתם קאי אקרא בראשית ברא אלהים וא"ש הן בדרשת הפסוק בראשית ברא. הן בלשון המדרש. ועל הכל דבין בגמרא בין בת"כ בין בבראשית רבה היא מימרת ר"ש וידוע דר"ש סתם רשב"י ובזהר פ' יתרו סוף דף פ"ז אמר ר"ש טוב שם וכו' ואסיר ליה לב"נ לאדכרא שמיה דקב"ה בריקניא וכו' ר' אלעזר אמר לא אצטריך למדכר שמא קדישא אלא בתר מילה דהא שמא קדישא לא אדכר באוריתא אלא בתר תרין מילין דכתיב בראשית ברא אלהים עכ"ל ובהגלות נגלות דברי הזהר הקדוש מהימן פשריה דהרב קרבן אהרן. וכבר ראיתי להרב נזר הקדש דפירש כן במאמר ב"ר באריכות גדול רחב רחב כל שישנו בנותן טעם ונשען על דברי הזהר הנז' ע"ש באורך. ולפ"ז טוב להזהר באזהרת מהרי"ך הנז': [ועמ"ש לקמן במגילה על דף ט' ע"א ע"ש ודו"ק]:

גמרא. וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהם וכו'. בריש פסחים אמרינן הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וכו'. ולפום ריהטא איכא למיקם דכי לא מטי כזית לכל אחד מהכהנים אמאי מחלקין פחות מכזית והו"ל למידק לחלק כל כך זתים לכל כך כהנים כמספר הזתים ותו לא ואי אכתי פשו כהנים וחיישינן לאינצויי יטילו גורל מי יזכה על דרך הפתקין שעשה משה רבינו ע"ה במינוי הזקנים או באיזה אופן נאות.דכיון דכתיב פ' אמור על לחה"פ ואכלוהו במקום קדוש הא קי"ל דאכילה בכזית והשתא אשר בחלקו"ת ישיתו לכל הכהנים אשר שם אפשר זמנין דמשכחת דלא יהא אף כהן אחד שאוכל כזית. ואף שתאמר דהמחלק ראשית כל בכורי כל נותן זית או זתים לכהני' והדר מחלק לאחרים אף שיהיה פחות מכזית מ"מ אותם החלקים הפחותים מזית אין האוכלם מקיים המצוה. ואם אותם החלקים היו מדקדקים שיהיו כזתים והיו לכהנים כמספרם הנהו כהני דאכלי להו מקיימים המצוה: והן בעודני בחקירה זו נשאתי את עיני ואנכי חזון הרבתי חזות קשה על הדרישה בי"ד ריש סי' ס"א דקשיתיה להרב ז"ל מ"ש בחולין דף קל"ג גבי מתנות כהונה דאמר אביי כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חולקין משקל נמי לאשקילנא ותמה הרב ז"ל מאי מייתי מבריתא דסוגיין דקתני הצנועים מושכין דמתניא גבי לחם הפנים הרי בלחם הפנים מתחילה גם הצנועים היו חולקין בזמן שהיה מגיע לכל א' חלק הראוי לו אלא שלאחר זמן כיון שלא היה ראוי להם שלא נשבעו ממנו משכו ידיהם ואינו ענין למתנות שאם ירצה א' מישראל לתת לו כיון שהוא דבר הראוי למה לא יקבל. ותירץ הרב ז"ל דאביי למד מבריתא זו דאין שום מצוה בלקיחת מתנות הללו ולא בשום מתנות כהונה אלא שהתורה זכתה לו אם ירצה או יצטרך לקחתם שמחויבים הישראלים לפרנסם בזה דאם לא כן קשה למה משכו הצנועים את ידיהם וביזו המצוה אדרבא כיון שלא היו נשבעים ממנו מכ"ש דהו"ל לקבל אחר שרצו ליתן להם להראות שאינם מקבלים כדי ליהנות ולשבוע מהם אלא לקיים מצות בוראם אלא ודאי אין בקבלת מתנות כהונה שום צד מצוה וכיון שכן לא רצה אביי לקבלן ורצה שיהנו שאר כהנים הנצרכים לכך עכ"ל הנצרך עש"ב: ואני תמיה שהרי איכא מצוה באכילת לחם הפנים והקרבנות וכתב הרמב"ם ריש ה' בכורים וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך. ועוד ביאר שם ח' מתנות שאין נאכלים אלא במקדש והם קדשי קדשים ובכללן לחם הפנים וכן כתב הרדב"ז בביאורו להרמב"ם שם וז"ל וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך וכו' שהיא מ"ע של תורה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וכתיב והנותר מן המנחה יאכלו אהרן ובניו עכ"ל הרדב"ז. ובה' מעשה הקרבנות פרק יו"ד מבואר דאכילת חטאת ואשם מצות עשה וכן אכילת שירי מנחות וכ"כ הרמב"ם בס' המצות עשין פ"ח פ"ט. ומ"ש בס' החינוך מצוה ק"ב פ' תצוה כי הרמב"ן לא ימנה מצוה זו ע"ש לפום ריהטא לא ידעתי מהו דבס' המצות לא חלק על זה. ואדרבא בריש מ"ע שמנה הרמב"ן שהרמב"ם לא הכניסם בחשבונו הוא היה מונה לאכול מעשר שני ובכורות בירושלם וכתב בתוך דבריו וכמו שהוא עשה לכהנים בחטאות ואשמות כך הוא בבעלים בחלק הראוי להם עכ"ל עין רואה שהרמב"ן מודה שהוא עשה לכהנים בחטאות וכו' והוסיף לאכול מעשר שני וכו'. וביאר שם הרמב"ם בעשין פ"ט דאכילת קדשים קלים נגררת אחר המצוה וכן תרומה הנה אכילתה נגררת אחר המצוה אבל אין אכילת קדשים קלים ותרומה כאכילת חטאת ואשם כי אכילת חטאת ואשם בם תשלם כפרת המתכפר ובא לשון הציווי באכילתם מה שלא בא בקדשים קלים ותרומה ולפיכך הוא נגרר אחר המצוה והאוכל אותם עושה מצוה ולשון ספרי עבודת מתנה אתן את כהונתכם לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש וכו' עכ"ל: ובהגלות נגלות אמרי קדוש הללו הבה נא אבא העי"ר עמ"ש הרדב"ז בביאורו להרמב"ם סוף ה' תרומות כי הרמב"ם כתב שם כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח"ך מברך אק"ב של אהרן וצונו לאכול תרומה וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפי' בחלת ח"ל שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם. ומרן בכסף משנה כתב מאחר שתרומה אכילת' מצוה פשיטא שיברך עליה אבל הרדב"ז כתב וז"ל פסחים פ' אלו דברים וכו' עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ב"ה וכו' ואין אכילת תרומה מ"ע כאכילת קדשים וא"ת (כצ"ל) אמאי מברך עליה וכו' וי"ל וצונו שיאכלו התרומה הכהנים ולא זרים שהדבר ידוע שאם רצה הכהן שלא לאכול תרומה כל ימיו הרשות בידו ולא עבר על עשה וא"כ היכן ציוה אלא ודאי כך היא שציוה שתהיה התרומה מותרת להם עכ"ל וכנראה דלא זכר הרב ז"ל דברי הרמב"ם בס' המצות שהבאתי שכתב בפירוש דהאוכל תרומה עושה מצוה ומייתי מספרי דיליף דאכילת קדשים בגבולים כעבודה במקדש והוא מ"ש הרמב"ם בחיבור מקרא דעבודת מתנה כמ"ש בספרי וגם בגמרין פ' ואלו דברים מפורש לימוד זה וכמו שהביא הרדב"ז עצמו (עיין בסמוך): הדרן עליה דהרב דרישה שכתב שאין מצוה בלקיחת שום מתנה ממתנות כהונה ואין בקבלת מתנות כהונה שום מצוה וק' שהרי אכילת החטאת והאשם ושירי מנחות מצות עשה. וגם קדשים קלים ותרומה הם נגררים אחר המצוה והאוכל אותם עושה מצוה והגם שאין תרומה מ"ע כאכילת קדשים מ"מ מצוה איכא ודלא כמו שכתב הרדב"ז דנהי דהכהן שלא אכל תרומה לא עבר אעשה מתרי"ג מצות מ"מ ביטל ענף מצוה דיש מצוה באכילת תרומה ושפיר מברכים וצונו לאכול תרומה דיש מצוה דאורית' באכילתה הגם שאינו מצוה גמורה מתרי"ג ואין צורך למה שנדחק הרדב"ז דאומר וצונו שיאכלו הכהנים ולא זרים וכמתבאר מדברי הרמב"ם בס' המצות והוא נכלל במ"ש בחיבור דאכילת קדשי הגבול כעבודה כמו שאמרנו. ומינה שיש מצוה באכילת לחם הפנים ומברכין על אכילתו כמ"ש הרמב"ם דכל האוכלים מתנה שיש בה קדושה מברכים כמדובר. אמור מעתה דברי הרב דרישה קשים חדא דכללא כייל שאין מצוה בלקיחת שום מתנה ממתנות כהונה וקפסיק ותני דאין מצוה בשום מתנה ממתנות כהונה והרי חטאת ואשם ושירי מנחות יש באכילתם מ"ע מתרי"ג וא"כ ודאי שיש בלקיחתם מצוה. ותו בלחם הפנים דבגויה משתעי בריתא דסוגיין דהצנועין מושכין ועלה קאי מצוה איכא ומברכין על אכילתו שהוא ק"ק כמו שנאמר ומאי קאמר כי למד אביי מלחם הפנים דאין בלקיחתו שום צד מצוה הרי בלקיחתו של לחה"ף איכא מצוה דאפילו אכילת תרומה הוי כעבודה כמדובר. וכן יש להעיר על הרב כנסת הגדולה שכתב קרוב לדברי הרב דרישה: והרב טורי זהב ס"ק י"ג כתב וז"ל הצנועים מושכין את ידיהם ולמדו זה מלחם הפנים שקודם הקללה היה די לכל אחד בשעור פול ואחר הקללה הצנועים מושכין את ידיהם ליטול כיון שאין מגיע לכל א' דיו ה"נ במתנות כהונה מועטים ורבים הכהנים עכ"ל ונראה מדבריו שבא לתרץ קושית הרב דרישה וכ"כ הרב משבצות זהב. וק"ק דאכתי קושית הרב דרישה בש"ס במקומה דמה דמות יערוך אביי מתנות ללחה"פ. הא בלחה"פ כשהיה ברכה ידם פשוטה ומקבלין (דין) [דיו] אלא דכשנשתלחה מארה דלא היתה נתינה ראויה כתקנה הצנועין מושכין אבל במתנו' כשנותן הבעה"ב הויא נתינה ראויה ומה אכפת אם הכהנים רבים כיון דאינו שואל והבעה"ב מעצמו נותן נימא שיטול כיון שהיא מתנה ראויה כדת מה לעשות. וחזיתיה להרב משבצות זהב שפירש דברי הרב טורי זהב שהכהנים רבים ולא יבא לכל אחד כדי נתינה וכו' ע"ש. ומלבד שהרב ט"ז סתם. עוד בה שהמתנות אינן כמו לחה"ף דצריד לחלק לכלן ולזה לא היה מגיע כראוי אבל במתנות נותן כראוי לכהנים ואם ישארו כהנים שלא יקחו אין אחריותם עלינו וזה ברור ועדיין קושית הרב דרישה במקומה עומדת ואין להאריך בזה כי עין המעיין יחזה: עוד זאת אדרש דמדברי הט"ז שכתב שקודם הקללה היה די לכל אחד בשעור כפול מריהטא דלישניה מוכח דבימי שמעון הצדיק ברבות הטובה וזאת הברכה היה מגיע לכל אחד כשעור כפול ואם זה כונתו קשה דהא אמרינן בירושלמי פ' שני שעירי אמרו כל ימים שהיה שמעון הצדיק היתה ברכה משולחת בשתי הלחם ובלחם הפנים והיה נופל לכל א' וא' עד כזית ויש מהן שהיו אוכלים ושבעין ויש מהן שהיו אוכלים ומותירין משמת שמעון הצדיק נטלה ברכה משתי הלחם ולחה"פ והיה נופל לכל א' וא' עד כאפון הצנועים היו מושכין את ידיהם והגרגרנים היו פושטין את ידיהם עכ"ל ומזה מוכח דבימי שמעון הצדיק היה מגיע לכל א' כזית. וכן מתבאר מהתוספתא פי"ג דסוטה דתנינא כל זמן שהיה שמעון קיים ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים שתי הלחם מתחלקת בעצרת לכהנים ולחה"פ ברגל לכל המשמרות לאנשי משמר יש מהן שאוכלין ושובעין ויש שאוכלין ומותירין ולא עלה ביד כל א' וא' אלא כזית משמת שמעון הצדיק וכו' ולא עלה ביד כל אחד אלא כפול מעשה בכהן אחד מצפורי שנטל חלקו וחלק חבירו ואף על פי כן לא עלה בידו אלא כפול עד כאן לשונו הנה שמענוה דכששמעון הצדיק חי אפי' ברגל שהיו כל המשמרות והכהנים רבים היה מגיע לכל א' כזית לא פחות ואחר שמעון הצדיק אפי' בכל שבת שהכהנים מועטים לא היה מגיע לכל א' אלא כפול וגם אותו שנטל חלקו וחלק חבירו לא עלה אלא כפול וכל זה דלא כמו שנראה מדברי הרב ט"ז שכתב שקודם קללה היה מגיע לכל א' כפול וקודם קללה היה זמן שמעון הצדיק שהיה בו ברכה. ואין לומר דבימי שה"צ היה ברכה ומ"ש הט"ז קודם קללה היינו שלא היה ברכה ולא קללה. הא בורכא דבש"ס מוכח דבימי שה"צ ברכה ואח"ך קללה וזמן ממוצע לא ברכה ולא קללה לא אשכחן בש"ס. ותו דבריתא דילן דהצנועין דעלה קאי תני תנא זמן ברכה ואח"ך קללה: והנה אנחנו מאלמי"ם ומתחזקים נגד הרב ט"ז וס"ת גבן הן הנה דברי רש"י בסוגיין בהא דהצנועין שכתב וז"ל וכל כהן מגיעו כפול שאינו כזית מאחר שראו שאינו משביע הצנועין מושכין את ידיהם ואם יותר לא היו מושכין את ידיהם ובימי שמעון הצדיק אף מי שהגיע כפול לא היו מושכין ידיהם עכ"ל ונראה דמכאן יצא לו להרב ט"ז שכתב שקודם קללה היה די לכל אחד כשעור כפול. אכן מדקדוק דברי רש"י שכתב אף מי שהגיע כפול משמע דהיה מגיע כזית נמי אלא דאף מי שהגיע כפול לא היו מושכין. והרב ט"ז כתב היה די לכל אחד בשעור כפול ומרוצת הלשון נראה דלכלם מגיע שעור כפול. אמנם דברי הט"ז יכולני לפתו"ר דלעולם היה מגיע כזית נמי רק קאמר דהיה די לכל א' שעור כפול ואצ"ל דכזית סגי ומסגי והרבות' הוא דכשאכל שעור פול מהכזית די לו והט"ז לא איירי בכמות החלק. ולפ"ז ל"ק על הט"ז מהירושלמי והתוספתא הנז' דיש מקום לומר דגם הט"ז מודה דלכלם בימי שה"צ מגיע כזית ואפ"ה קאמר דבשעור כפול כלומר מהכזית די לו וכ"ש דבגמר אכילת חלקו שהוא כזית שבע רצון: ברם לכי תדוק פורתא מוכרח דהט"ז לכל הפחות כונתו דהיה מגיע בימי שה"צ כפול נמי דהרי נראה דמימיו מן המקדש הם יוצאים דברי רש"י בסוגיין. דאי לא תימא הכי מי גילה לו רז זה. ובדברי רש"י מפורש דהיה מגיע בימי שה"צ כפול והשתא ק' על רש"י והט"ז מהירושלמי ובפרט מהתוספתא דנראין הדברים דבימי שה"צ היה מגיע לכלם כזית: וכבר ראיתי למהר"י פינטו שכתב באגדתין על דברי רש"י וז"ל לא ידעתי למה הוצרך רש"י לפרש כן דילמא בכלל הברכה שהיתה בימי שמעון הצדיק היה שלא היה מגיע לכל אדם פחות מכזית ומכאן ואילך שנשתלחה המארה הוא שהיה כפול ומתוך שהיה מעט הצנועין מושכין ידיהם עכ"ל ולא זכר שר דברי התוספתא והירושלמי הנז' דאי היה מעלה בזכורו היה מגדיל התימא על רש"י. ואפשר לומר דרש"י דייק לשון הבריתא דשמעתין דקאמר וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושבע ומדקאמר וכל כהן שמגיעו כזית משמע דמשכחת מי שאינו מגיעו דאי לא הול"ל וכל כהן מגיעו כזית כדקתני סיפא וכל כהן מגיעו כפול. ומכח זה צריכים אנחנו לידחק דהירושלמי והתוספתא מיירו ברובא דמגיע להם כזית ומשו"ה הוכרח רש"י לומר דבימי שה"צ לא היו צנועין מושכין מכפול דהכי מוכח מהבריתא דהא דהצנועין מושכין נתחדש אחר שה"צ ובכן ולך תעלה ישוב לקושית מהר"י פינטו הנז'. שוב ראיתי בקדושין דף נ"ג דרש"י מייתי בריתא זו וגריס ברישא וסיפא וכל כהן המגיעו. ועמ"ש הרב מהרש"א בחידושי אגדות ולא זכר מהירושלמי והתוספתא דהוו תניא דמסייע ליה. ואין לומר דמ"ש וכל כהן המגיעו כזית היינו שיש כהן שמגיע לו יותר דמהתוספתא מוכח דלכל א' כזית ותו לא. ותו דהול"ל וכל כהן המגיעו אפי' כזית: פש גבן לישב קושית הרב דרישה בסוגית פ' הזרוע (חולין דף קל"ג) דמאי ראיה מייתי אביי מהא דהצנועים מושכים בלחה"פ דלא היה מגיע' כראוי למתנות שהבעה"ב נותן כדת ודין. ונראה דדוקא בקרבנות ולחה"פ ותרומה יש מצוה באכילתם דיש קדושה ומברך וצונו כמש"ל. אבל במתנות דאין בהם קדושה ליכא מצוה באכילתם ואפי' ענף מצוה ומשו"ה מייתי ראיה מלחה"פ שהצנועים מושכין שלא היו לוקחים כראוי ומינה למתנות אף שלוקח כראוי דאין באכילת המתנות מצוה ואין בהם קדושה אף כשיקח כראוי משא"כ לחה"פ דכשלוקחים כראוי אין הצנועים מושכין דיש באכילתו מצוה וקדושה ומברך עליה: ולמאי דאתאן עלה חקירתנו בראשית מאמר זאת מצאנו בתוספות ישנים בסוגיין שכתבו וז"ל שמגיעו כפול הצנועים מושכין את ידיהם אומר רבי דוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שבעין וא"ת היכא דמגיעין (כפול) כדאמרינן ריש פסחים איך מקיימא מצות אכילה י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה ולכלם לא היו יכולים לחלק בשוה עכ"ל עין רואה דהתוס' פתחו פתח בהערתנו איך מקיימא מצות אכילה. אך מאי דמשנו דלא בעי כזית צריד ביאור דסתם (אכילתו) [אכילה] בכזית. גם צריך להבין מ"ש ברישא התו"י כי דימו לקיים מצות אכילה מה הדמיון הזה. וגם מ"ש עוד לא היה מצות אכילה לגמרי שאין שם אלא כפול ולא היו שבעין לכאורה אינו מובן דאפי' בכזית אין כאן שביעה כמ"ש ואכלת ושבעת והם מדקדקים עד כזית: ואחזה אנכי להריטב"א בחידושיו בסוגין שכתב וז"ל וכל כהן שמגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהם פירש ר"י וכן נראה מפירש"י דדוקא כהן שמגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בו מצות אכילה לא היו מושכין את ידיהם דמצוה לאכול בקדשים אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה וא"ת אם כן מאי עדיפותא דשעת ברכה וכו' י"ל דכיון דשעת ברכה כל כהן שמגיעו כזית היה אוכל ושבע ממילא שמעינן דכשמגיעו כפול לא היו מושכין את ידיהם ממנו שהרי ברכה יש בו ואם אינו משביע יהא סועד מיהת ונקט כזית משום דרובן היה מגיע להם כזית מפני שהיה הלחם מתברך ולאשמועינן רבותא דאפילו בכזית איכא פעמים שביעה פעמים הותרה עכ"ל וגם בדבריו יש להעיר מ"ש ברישא אבל כפול וכו' כיון שאין בו שביעה דמאי קאמר שאין בו שביעה בכפול והלא בשעת מארה קאי ואפילו כזית לא היה בו שביעה. ותו בתירוצו דהיה סועד מיהא והרי ס"ס כזית בעינן דסתם אכילה בכזית: ואפשר לישב רוב ההערות הנז' והוא דאכיל' לחה"פ לא מנאה הרמב"ם בכלל התרי"ג אלא בעשין ז"ך כתב שצונו להשים לחה"פ וכו' ושיאכלוהו הכהנים וכו' ע"ש. ונראה דסובר הרמב"ם דאין למנות אלא חטאת ואשם וכיוצא דבאים לכפרה. ומיהו מצוה איכא אפי' בקדשי' קלים ובתרומה כמ"ש הרמב"ם בס' המצות והבאתיו לעיל וכ"כ בחיבור פ"י דמעה"ק מ"ע גבי חטאת ואשם שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם. וה"ה לשאר קדשים שאוכלים הכהנים שאכילתם מצוה וכן אכילת שירי מנחות מ"ע ע"ש והרמב"ם תנא דווקנא הוא דבחטאת ואשם ושירי מנחות כתב מ"ע אבל בשאר קדשים שאוכלים הכהנים כתב שאכילתן מצוה כלומר לא מ"ע מתרי"ג רק הוא נגרר אחר המצוה ומצוה איכא באכילתן. ושירי מנחות שמנה מ"ע הגם דרובן אינם אלא בנדר ונדבה היינו משום דבספרא אמרו שהוא מ"ע וכמ"ש בספר המצות וידוע דכן מנהג הרמב"ם דכשרז"ל אמרו שהיא מ"ע מונה אותה ועוד דשירי מנחות שיאכלו הכהנים נכתב כמה פעמים בתורה. ולחם הפנים לא מנה הרמב"ם אכילתו למ"ע הגם דכתיב ואכלוהו במקום קדוש משום דאינו בא על חטא לכפר' ולא אשכחן בש"ס ובת"כ שמנאוהו למ"ע רק שאכילתו מצוה והוא בכלל מ"ש הרמב"ם פ' עשירי דמעה"ק וה"ה לשאר קדשים שאוכלים הכהנים כנז'. ורחמנא אמר והיתה לאהרן ולבניו ואמרו רז"ל מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכמ"ש הרמב"ם ספ"ד דתמידין. והשתא אפשר דעיקר אכילת לחה"פ מצוה זו מתקיימ' בכה"ג שנוטל מחצה והיא אכילה ראויה ורבה. ושאר הכהנים הנוטלים מצוה לחלק להם ואפי' אינו מגיע לכזית דרחמנא אמר ולבניו ומסתמא דצריך לחלקו לכל הכהנים הנמצאים למשמר הנכנס ומשמר היוצא דכבר מתקיימת האכילה שפיר בכהן גדול. ושאר כהנים כל א' חלקו ואפי' שאינו כזית מצוה איכא דכך קבלו רז"ל דכן הוא פירוש ולבניו כל בניו הנמצאים ואפילו רבים שאין מגיע לכזית ותתקיים המצוה כתקנה בכה"ג שנוטל מחצה. ולפ"ז בלחה"פ איכא תרתי חדא שאין אכילתו מ"ע מתרי"ג ועוד שנית שמתקיימת עיקר האכילה בכהן גדול. ובזה נבא לבאר דברי תוס' ישנים הנז' שכתבו אבל בכזית דימו לקיים מצות אכילה נקטי לשון דימו דלפי האמת עיקר מצות האכילה היא בכהן גדול ואם הי' כזית הם מדמין שגם הם מקיימין מצות אכילה דסתם אכילה בכזית אבל כשהיה מגיע כפול לא היו מקיימין מצות אכילה לגמרי דכפול איכא קצת מצית אכילה אלא שאינה מצוה גמורה. ואח"ך הקשו דאיך מחלקין כשאינו מגיע כזית ותירצו דלא בעי כזית לגמרי דעיקר מצות אכילה בכהן גדול ורחמנא אמר ולבניו הגם שאינו מגיע כזית אלא כזית עדיף. ובזה נתישבו דברי הריטב"א בחידושיו הנז' שכתב דבימי שה"צ כפול סועד מיהא וכונתו דאע"ג דסתם אכילה כזית שאני הכא דעיקר מצות אכילה בכהן גדול מתקיימת ומשמע להו דהמחצה צריך לחלק לכל כהן הנמצא וא"כ הכי אמר רחמנא לחלק אף שאין בו כזית וכשסועד מיהא היא מצוה. ומ"ש תוספות ישנים והריטב"א גבי כפול שלא היה שביעה צריך ביאור אם לא שנאמר דלאו דוקא קאמרי: והנה שפתי עוד הם מדברים ואני אשמ"ע האני אסבי"ר דסברא זו שכתבנו בלחם הפנים היא הנותנת ליאמר גם באכילת חטאת ואשם ושירי מנחות דיש מ"ע באכילתם דכיון דמהכל כהן גדול נוטל חלק בראש כמו שירצה כדתנן לעיל פ"ק מתקיימת עיקר מצות אכילה בו שנוטל כראוי וכיון שצריך לחלק מכל קרבן וצריך לחלק לכל הכהנים מסתברא דמן התורה חולקין אף שאין מגיע כזית לכל א' וכדבר האמור וכן כתיב בלחה"פ ואכלוהו וכן בשירי מנחות יאכלוה וכיון דכה"ג בלחה"פ נוטל חצי ובשאר מה שירצה מתקיים בו אכילה אלא שהכתוב אמר לשון רבים דזמנין דגם כהנים מגיען כזית אמנם ממה שהתורה אמרה שיתחלק לכהנים הנמצאים שם למדנו שעיקר אכילה היא בכהן גדול: ודע דממ"ש תוס' ישנים דכפול לא היה שם מצות אכילה לגמרי משמע דהיה קצת מצוה והיינו דדייקי לומר דלא היה מצוה לגמרי לומר דקצת מצוה איכא וצ"ל דהצנועין משכו מפני המחלקת. ומ"ש הריטב"א אבל בפול לא היתה מצות אכילה כונתו דלא היה מצוה גמורה אלא קצת מצוה ומשכו ידיהם מפני המחלקת. אבל בשעת ברכה שהיה סועד היה מצוה כתקנה וכמו שביארנו. וכן כתבתי בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' תע"ה בס"ד: איכו השתא חזה הוית לעמית בתורה הרב מהר"י חזן נר"ו בספרו הנחמד חקרי לב הנדפס מחדש סי' צ' האריך למענית"ו לדחות מ"ש בספרי הקטן מחב"ר בפרט זה. וראיתי שבדף קפ"ח ע"ב הביא קושית הרב דרישה וכתב דאין ישובו מספיק. והרואה יראה דפריק שפיר והיה בהני"ח הנחתו של הרב דרישה תריץ יתיב אלא דדבריו קשים בעיני ומימר אמר רב הנח"ה שובר"ת. ובריש ע"ג כתב א"כ מנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים מלבד הכ"ג דתנן פ"ק דף י"ד דנוטל חלק בראש שאר כהני בית אב חולקין בשוה עכ"ל עין רואה דכלל מנחת העומר ושתי הלחם ולחה"פ ובמעמד שלשתן קאמר דנוטל חלק בראש הכהן גדול והוא אגב שיטפיה דלחה"פ ושתי הלחם כה"ג נוטל מחצה כמ"ש בש"ס בכמה דוכתי והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכ"כ הרמב"ם ספ"ד דתמידין לענין לחה"פ ושם פ"ח לענין שתי הלחם. אבל בשירי מנחות ובשאר קרבנות הוא ששנינו דנוטל חלק בראש כמו שירצה כמ"ש הרמב"ם פ"י דמעה"ק. ובמנחת העומר פ"ז דתמידין השוה אותה הרמב"ם לשיירי כל המנחות. גם מ"ש דשאר כהני בית אב חולקין בשוה על שלשתן לחה"פ ושתי הלחם ומנחת העומר. הוא אגב ריהטיה דלחם הפנים חולקין לשתי משמרות הנכנסת והיוצאה וברגל חולקות כל המשמרות בשוה כמ"ש הר"מ פ"ד דתמידין. ושתי הלחם החלה השנית מתחלקת לכל המשמרות כמ"ש הרמב"ם שם פ"ח אבל מנחת העומר מוכח דנחלקת לכהני בית אב כמ"ש הרמב"ם שם פ"ז והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות ע"ש. ושם בע"ג ד"ה ושוב תירץ לקושית הדרישה על דרך שכתבנו בעניותנו לעיל ויש בלשונו איזה תיבות שאינן מכוונות כאשר יראה המעיין: עוד כתב בע"ג ד"ה הן אמת דיש לחקור בעשה זה דכתיב גבי אכילת קדשים וכו' ולא זכר דחקירה זו כבר הכינה גם חקר"ה הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש סי' נ"א אם צריך שיגיע לכל א' כזית שהוא שיעור אכילה וכו' וי"ל שאם לא אכל אפי' כהן א' כזית אלא אכלו אותם ולא הגיע לשום א' כזית אם נתקיי' המצוה (עיין בהריטב"א וכו' גבי הצנועין וכו') עכ"ל בקצור. עיניך רואות דהרב ז"ל עמד על חקירה זו ורמז דברי הריטב"א. ומ"ש הרב ז"ל להסתפק אם לא אכל אפי' כהן כזית וכו' אין כאן ספק כיון דכה"ג נוטל מה שירצה וכהנים זריזים ובפרט כה"ג ודאי הוא נוטל יותר מכזית ובו מתקיימת מצות אכילה כמ"ש בעניותנו בסמוך: ומ"ש הרב מהרי"ח נר"ו שם בריש ע"ד להוכיח מדברי התוס' והריטב"א דבעי כזית לכל א' אין ראיה כלל כמתבאר ממ"ש בעניותנו. וממאי דכתיב לאהרן הכהן ולבניו שיחלקו בין כל הכהנים הנמצאים שם שמעינן דגם שאינו מגיע כזית לכל א' וכן בכל אכילת קדשים ובזה נסתלק מה שהקשה שם בסוף ד"ה ונ"ל. גם מה שהביא ראיות בזה הדיבור אינן ראיות לכזית לכל א' דיאכלו וכו' כתיב שאם יש כדי שביעה שפיר ואם לאו שיאכלו חולין ותרומה ולעולם דאין צריך כזית לכל אחד: ומ"ש שם בפירוש דברי תוספות ישנים שכונתם כמ"ש הריטב"א מלבד דדבריהם סתומים. מה יענה למ"ש בריש דבריהם דלא היה מצות אכילה לגמרי בפול וקיימי בשעת מארה אחר שה"צ כאשר עין אדם ישר יחזה דקדוק מ"ש מצוה לגמרי ומאי דמסיק שם ובריש דף קפ"ט דפול דסועד הו"ל ככזית עש"ב יש לדחות דכי כתב רחמנא לשון אכילה דהיא בכזית אינו משתנה השעור כי סעיד בבציר וכן לענין ברכת מזון אף בשעת ברכה נשבעי"ן ונוטלין כזית וכיוצא לענין אסורין בכל זמן בעינן כזית. ומ"ש עוד בדף קפ"ט שם דע"י הצנועין שמושכין נשאר כזית לאחרים וכו' ע"ש אינו נר' דמהירושלמי והתוספתא שהבאתי לעיל מוכח דגם שהצנועין מושכין לא היה מגיע לכל א' אלא כפול. ותו ק' לדבריו איך המחלק היה מחלק פחות מכזית. דאפילו לפי שיטתו הגרגרנים היה נשלם להם כזית במה שחוטפין חלק הצנועים כמ"ש בתוספות ר"י הזקן על קדושין כתיבת יד וכן הוא בתוספות שלפנינו שם דהגרגרנים חוטפין חלק הצנועים וא"כ מאן פלג להו לכל א' פחות מכזית כיון דהמצוה בכזית דודאי המחלק לא סמיך אצנועים שימשכו והגרגרנים שיחטפו: עוד כתב שם בד"ה וראיתי שהטור סובר כחידושי קדושין לחד מקמאי אך מדברי התוס' וסתם דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש(פ' הזרוע) נ"ל הפך זה ודברי החידושין וטי"ד צ"ע וכו'ע"ש ועמו הסליחה דהרמב"ם כתב סוף פ"ט דבכורים כדברי הטור וכן פסק מרן בש"ע שם. ומסתברא דרבינו בעל הטור סבר דכן הוא דעת אביו הוא הרא"ש כי הרא"ש הביא הגמרא לחוד ומה שמפרשים בגמר' יפרשו בדבריו. גם הרמב"ם על הרוב אינו חולק על הרי"ף. ותימא עליו שכתב שהרמב"ם חולק על הטור ולא זכר שהרמב"ם כתב בפירוש כהטור וכן פסק מרן ועל הרוב כן דעת הרי"ף והרא"ש כמ"ש. וכנראה דנמשך אחר ריש דברי הרב דרישה וכבר השיגו הרב כנה"ג שם סי' ס"א. ומ"ש עוד ריש ע"ב לישב דברי החידושין אינו מחוור כאשר יראה המעיין. ומה שדייק דהו"ל לקרותם בעלי שלום ולא צנועים לאו דוקיא הוא דצנועים פירושו אנשים כשרים כמ"ש בירושלמי פ"ו דדמאי ואנשים כשרים ותיקין כמ"ש רבינו עובדיה שם הם פורשים מהמחלקת. ורבינו שמשון כתב שם שמחמירין על עצמם. ומכאן תשובה למ"ש לעיל בע"א ד"ה אך את זה ק' דלא שייך לקרותם צנועים אלא חסידים דהרי צנועים מחמירים והיינו חסידות. ומ"ש לדחות דברי שם בע"ב שעיקר דברי החידושין רבים פליגי עליה. כבר כתבנו בעניותנו שהרמב"ם ומרן פסקו כהטור ומסתמא ס"ל דהכי סברי הרי"ף והרא"ש כמש"ל ועמ"ש הריטב"א בחידושי קדושין שם שכתב דחולקין לשון מחלקת ע"ש. ומה שהקשה עוד דאי חצי שעור יש בעשה איך יפקיעו וכו' לק"מ דכיון דאינה מצוה גמורה מפני המחלקת משכו ידיהם ומה גם למש"ל. ומה שדחה מה שהבאתי מהתוס' אינו דיחוי שהת"י כתבו בשעת מארה דלא היה מצות אכילה לגמרי כמש"ל והוא הפך דבריו. ומ"ש על מה שדחיתי שאני אכילת קדשים וכו' דא"כ גם באכילת כזית וכו' לא שמיע לי כמתבאר ממש"ל. ומה שכתבתי בעניותי היא סברא נכונה ופשוטה. ומ"ש דראית הרב בני חיי כראי מוצק תימה עליו דהמעיין יראה דיש פני' לומר כדאמרן ואינה ראיה ויד הדוחה נטויה והיה לו ללמוד ממארה דשמעת' המחזיקה והיולדה הוא הרב בני חיי עצמו דלא היתה בעיניו ראיה החלטית ודוק הטב כי קצרתי ובמקומו כתבתי על ראיות שהביא בדף קצ"ב ע"א שאינן ראיות כלל ושם כתבתי גם על דברי גדול א' המיוחד בס"ד. והיום קצרה: