פתח עינים על יומא כב:

א"ר יצחק אסור למנות את ישראל וכו' הרא"ם פ' תשא ד"ה כמו שמצינו בימי דוד. הקשה כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב וכו' למה לא היה בהם מגפה וי"ל שמה שהנגף שולט בהם אינו אלא כשנמנים כל ישראל וכו' אבל כשמונה מקצתן אין בכך כלום וחזיתיה להרב הגדול מהרח"א זלה"ה בספר עץ החיים פ' תשא כתב על הרא"ם וליתא דפ"ב דיומא תנן הממונה אומר להם הצביעו ונ"ט לפי שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה ויחידים הוו עכ"ד ולי ההדיוט לק"מ דהרא"ם מקמיה הכי עלה בהסכמה דבימי דוד לא ידעו כונת פרשה זו על מתכונתה או שסברו שאינו לדורות או שהכונה למנותם לגולגלתם ואח"כ לקחת הכופר ואח"כ הקשה דנהי דדוד לא ידע ולכך גם באותו מנין ששלח השליח וכו' פקדם אמנם למה לא היה בהם נגף כמו שהיה אח"ך וחילק דהנגף אינו אלא כשמונין כל ישראל או רובם והתם מקצתם הוו והשתא ל"ק מהא דהממונה אומר להם הצביעו דמהכא לא שמעינן אלא איסורא ואלו הרא"ם קאי לישב אמאי לא היה בהם נגף ולעולם דאזיל ומודה הרא"ם דאיסורא איכא גם ביחידים אלא דקאי על דוד שלא ידע מזה כלל: ועפ"ז יש לישב מאי דדייקי הרב באר שבע פ"ק דתמיד ומהרש"א אהא דאמרינן בשמעתין דכתיב ויפקדם בבזק דאמאי יליף מדברי קבלה ולא ממקרא הכתוב בתורה כי תשא. ולפי האמור ניחא דקרא לא איירי אלא במנין כל ישראל או רובם כדכתיב ולא יהיה בהם נגף וראינו דנגף ליתיה במנין קצתם. ואמטו להכי יליף מדברי קבלה:

אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. כתבו תוספות ישנים ויפקדם בטלאים לפי הפשט טלאים שם מקום הוא עכ"ל וק"ק דמהש"ס מוכח דהכא בקרא דטלאים ליכא למדחי דשם מקום הוא כדדחי לקרא דבזק. ויראה דהתוס' הוקשה להם אמאי הש"ס מייתי רישא דקרא וישמע שאול את העם והו"ל לש"ס לומר אלא מהכא ויפקדם בטלאים והא תו למה לי לכך כתבו לפי הפשט טלאים שם מקום ולפ"ז ליכא ראיה מהכא מעין דוגמא של מעלה דדחי דבזק שם מקום ומשו"ה אצטריך הש"ס לאתויי רישא דקרא דאי תימא דטלאים שם מקום מסתמא שם נתקבצו ומנאם כי כן ארחות מוני"ן את ישראל דכאשר יהיו מקובצים נמנין ולא קודם ולא אח"ך וא"כ הול"ל הכתוב וישמע שאול את העם בטלאים ויפקדם דמסתמא שם היו מתקבצים ומדכתיב ויפקדם בטלאים שמעינן דטלאים בני אמרנא ונגמר מינה. ומה שהקשה הרב באר שבע עמ"ש הרא"ם ריש פרשה תשא ממ"ש פ' הרואה וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופרא יש לדחות דהכונה לא שקיל למימני[נ]הו ביה: ואחר שלשים שנה ויותר שכתבתי זה הקרה ה' לפני ספר כלי יקר להרב מהר"ש לאנייאדו על נביאים ראשונים. והן כל יק"ר ראתה עיני שהכריח הרב מדעתו סברת רז"ל מדכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים דהול"ל וישמע שאול את העם בטלאים ויפקדם וכתב דהיינו דמייתי הש"ס רישיה דקרא כדכתבינן בעניותין עלץ לבי שכיונתי לדעת גדול ואני הדל פירשתי דברי תוס' ישנים בזה כמש"ל. ומ"ש התוס' לפי הפשט טלאים שם מקום הנה אמת דמאן דלא ידע דרשת רז"ל מה יפרש בטלאים אם לא שם מקום והגם כי לפי הדקדוק הול"ל בטלאים בשו"א כמ"ש הרב כלי יקר מ"מ צריך לידחק כמו שנדחק רד"ק כמו שהביא הרב הנז' אבל על פי דרשת רז"ל הכל מתוקן:

דאמר ר' יצחק אסור למנות את ישראל ואפי' לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בבזק וכו' והתם לדבר מצוה הות וה"נ תנן הצביעו אבל שלא לדבר מצוה אפילו בכה"ג אסיר. הרמ"ע בס' אלפסי זוטא כ"י. וכן כתבו משם הרב כלי יקר:

כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום וכו' הראשונים דרשו מאמר זה כמין חומר הבאתי דבריהם ז"ל בס' הקטן ראש דוד דף ס"ז ע"ב ע"ש:

מעיקרא כתיב בבזק ובסוף בטלאים. משמע דהשתא דילפינן דאסור למנות מפ' ויפקדם בטלאים תו ליכא למדחי דבזק שמא דמתא והיינו דיליף דנתעשר ובמ"ש המפרשים. וק"ק על רש"י בפירוש נביאים שמואל א' סי' י"ח שכתב רז"ל אמרו שברי חרסים ל"א בזק שם מקום דהרי נדחה זה בש"ס. ואפשר לומר דלעולם אכתי איכא למימר בזק שמא דמתא ומדכתיב אח"ך ויפקדם בטלאים היינו רבותא דנתעשר שאול נמי דאי אתא דאסור למנות הו"ל להזכיר בתחילה במנין ראשון במה מנאם ולשתוק אח"ך אלא דאתא להשמיענו חידוש דנתעשר. והרב ישרש יעקב משם הרב תאוה לעינים הקשה דאימא רבותא דאסור למנות ולק"מ:

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. פי' שהקב"ה טען כנגד דומה כמו שפירשו בהקדמת הזהר הקדוש שהקב"ה הליץ בעדו וכמש"ה לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי ע"ש בזהר באורך:

שאול באחת ועלתה לו וכו' הרב המאירי בפסקיו כ"י פ"ג דהוריות פירש טעמן של דברים דהמלכות עקרו היה לדוד ולזרעו עד עולם שהם מזרע יהודה וכך גזר הקב"ה שהמלכות ליהודה. אך כששאלו ישראל מלך עדין לא הגיע זמן מלכות דוד ומלך שאול והיה כמו פקיד עד שיגיע זמן דוד הע"ה ולכך בדבר קל הורם המלכות ממנו שלא היה אלא כמו פקיד. אבל דוד הע"ה הראוי למלכות דאתי מיהודה הגם דשתים זו אירעו בו לא היו בעוכרי מלכותו ועוד האריך בזה הרב ז"ל: והנה רבינו האר"י זצ"ל בשער הגלגולים שסידר מהר"ש ויטאל זלה"ה בהקדמה ז"ך כתב שדוד המלך ע"ה נפשו היתה בעמקי הקליפות וזו היתה תחילת ביאתה ולכן היה יצרו מתגבר עליו ואינו נחשב לו עון כל כך כמו שאר בני אדם כי יודע אלהים תגבורת יצרו לפי שעדין נאחז ח"ו בקליפה וטרחו גדול וזהו סוד משז"ל אלמלא אתה דוד והוא שאול אבדתי כמה דוד מפניו והבן זה מאד עכ"ד. וממילא רוחא טוב טעם והרי הוא כמבוא"ר מאמרינו זה שאול באחת ועלתה דוד בשתים ולא עלתה לו דלהיות דוד הע"ה נאחז בסבך ונפשו היתה בעמקי הקליפות היה מתגבר עליו יצרו ביותר וקמי שמיא גליא צערו וטרחו ולכך בשתים ולא עלתה לו. ובזה פירשתי איזה פסוקים הלא הוא כמוס:

שאול באחת מאי היא מעשה דאגג וכו'. הרב החסיד המקובל מהר"א חזקוני זלה"ה בס' שתי ידות פ' במדבר הביא מאמר זה ונתחלפו לו הדברים שכתב שאול באחת דנוב עיר הכהנים והוא הפך סוגיין. גם הביא המימרא בשם רב יהודה אמר רב והיא מימרת רב הונא ע"ש:

התם לא אפרעו מגופיה וכו' לכאורה יש להעיר דכיון דמצינו דגם בהסתה איפרעו מיניה מנ"ל דלא חשיב פרעון ובעינן דלפרעו מגופיה ולכך מנה שתים לדוד הע"ה ואימא דחשיב פרעון כ"ל הצע"ר הגדול אשר בעצמו ציע"ר על ישראל וא"כ אין לחשוב אלא אחת. ואפשר במ"ש הנזיקין שמין להם בעדית ובעל חוב בבינונית. והשתא כי פריך ארב הונא והאיכא מעשה דב"ש ומשני דאיפרעו במיתת בניו והיינו כדין ב"ח בבינונית דממון האדם זבורית ובניו בינונית וגופו עדית כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והעונות הם חוב כמו שתרגום חטא חובה. ובתחילה דלא עלה על דעת התרצן דהדבר שהיה בישראל חשיב פרעון כמיתת בניו אוקמיה אדינא דב"ח בבינונית. וכי פריך דגם בהסתה איפרעו דצער דוד הע"ה על ישראל שקול ישקל כמיתת בניו או יותר. הוכרח לשנויי לישב לרב הונא דבעינן מגופיה דהיינו עדית כדין הנזיקין בעדית כי על ידי חטאו ח"ו פוגם למעלה ואין נזק גדול מזה וסבר רב הונא דלא חשיב פרעון אלא מגופיה ולהכי לא חשיב לדב"ש וחשיב הסתה אע"ג דדב"ר שלח ביעקב מ"מ מדחזינן דבמעשה ב"ש לא הוטהר במיתת בניו עד שנצטרע ש"מ דלא חשיב פרעון אלא מגופיה דהוא עדית. ועל דרך זה אפשר לומר במ"ש שם בש"ס דף מ"ט דטעם ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם שדה נאה דירה נאה ויאמר אגבנו בחובי וכפ"ז אפשר דבמסקנא דבעי דאיפרעו מגופיה היינו משום דגם בעל חוב כלפי ה' מוקמינן אדיניה דהוא בעדית דלא שייך ה"ו הטעם דיהיב בש"ס כלפי מעלה ודוק:

ששה חדשים נצטרע דוד וכו' הקשה הרב ישרש יעקב דהכא אמרינן דעון ב"ש איפרעו מגופיה ונצטרע ו' חדשים ואלו פ' חלק יליף הא דששה חדשים מקרא דבחברון מלך ז' שנים וז' חדשים וא"כ איך נפרע מקודם על מעשה ב"ש דהיה בסוף מלכותו ע"ש ואפשר לומר דודאי מה שנצטרע היה בירושלם בסוף מלכותו על מעשה דב"ש וכונת הש"ס פרק חלק דהני ו' חדשים שמלך בחברון שדינן להו במלכות ירושלם במקום הו' חדשים דנצטרע. וכן הוא בילקוט והביאו רד"ק ושם נאמר ו' חדשים חסרים מל"ג שנים דמלך בירושלם וחלקו כבוד לירושלם למנותם שלמים ע"ש ובירושלמי פ"ק דר"ה שוב ראיתי שהדבר מפורש בתוס' ישנים בסוגיין ועמ"ש בעניותי פרק חלק בס"ד: והנה התוס' שלפנינו הקשו על מ"ש ששה חדשים נצטרע וכו' דא"כ שילם יותר מארבעתים ועוד דילמא מאי דנצטרע היה בשביל אוריה וכו' ע"ש ולקושיא ראשונה כבר פריק שפיר הרב עיון יעקב ע"ש וקושיא שנית וכיוצא בה הקשו בדיבור הקודם במ"ש התם אפרעו מיניה תימא מנ"ל דלא הוי אותו פרעון בשביל אוריה נמי ע"ש אפשר דמאחר דכתיב רק בדבר אוריה החתי מוכח דהפרעון לא היה בשביל אוריה נמי. וראיתי בתוס' ישנים שהקשו בהאי קרא דכתיב רק בדבר אוריה דהאיכא דהסתה ובשלמא למה שקבל לה"ר למ"ד ל"ק דדברים הניכרים חזי והיה שוגג וכו' ע"ש וכיוצא יש לתרץ גם קושיתם דבהסתה היה שוגג וכמעט אנוס ולא חשביה קרא וכמו שכתב הריטב"א בחידושיו ע"ש ובעין יעקב:

לרב נמי דאמר קבל דוד לה"ר הא איפרעו מיניה וכו' כרגע נראה לי לקוטי רב בצלאל כ"י ושם כתב וז"ל תימא לא אפרעו מגופיה כבת שבע וי"ל דהפסד המלכות לזרעו חשיב לגופיה. תוס' כ"י. ולי נראה דלא שייך למפרך הא לא איפרעו מגופיה אלא היכא דעביד מעשה בידים כבת שבע אבל ההיא דציבא לא הוי אלא דיבורא בעלמא עכ"ל ומ"ש בשם תוס' כ"י כן כתבו בתוס' ישנים ועוד האריכו ע"ש. ועל תירוצו יש להעיר דהרי גבי הסתה היה בדיבור ולא מעשה כב"ש ופריך בגמרא התם לא אפרעו מגופיה ויש לישב ופשוט:

ואימא כבן שנה שמלוכלך וכו' כתב בספר האגודה מכאן אני מוכיח אדם האומר לחבירו אתה משקר כממזר צריך לעשות לו דין וכו' ואינו יכול לטעון כמו ממזר ולא ממזר עכ"ל והביאו הרב מהרא"י בכתבים סי' נז"ר והביא ראיה ממ"ש פ"ק דכתובות כסדום היינו מאי אהדר ליה קציני סדום ע"ש וכן הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סי' תצ"ב כתב וז"ל ולענין מי שאמר לחבירו אתה מכזב כמו ממזר הדבר ברור דהוי כאלו קרא אותו ממזר ורמז לדבר כמעט כסדום וכו' עכ"ל. ובזהר הקדוש פ' משפטים דף קכ"ב במי שאמר כרשע עבדת וא"ר אלעזר דלא אתחייב ומייתי מכמה קראי ע"ש באורך והדבר הקשה על הרדב"ז אשר לא זכר דברי הזהר. והראיות שהביאו ספר האגודה ומהרא"י והרדב"ז יש לדחות לדעת הזהר דהא דשמעתין דחזא סיוטא היינו דעכ"פ דריש לגנאי שמלוכלך וכו' במקום שהי"ל לדרוש לשבח כבן שנה שלא טעם חטא וההיא דכסדום היינו משום דלא יפתח פיו וכו' ועמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' צו ובפאת הראש ע"ש ובח"מ סי' ת"ך בהגהה: וחוזרני לראיות ס' האגודה ומהרא"י דנראה דראית האגודה אפשר לומר דהוא דהכתוב אומר בן שנה ורצה לומר כבן שנה אלמא בן שנה הוי כבן שנה וה"נ כממזר הוי כאומר ממזר ובשגם לשון האגודה לא מוכח הכי שהרי הוא תפס כבן שנה שמלוכלך וכו' אחזיאו ליה סיוטא וכו' ואם כונת ראיתו כדאמרן הו"ל לתפוס ברישא עמ"ש כבן שנה שלא טעם חטא דמשם נמי יש ראיה. אלא מוכח דראיתו היא דקאמר כבן שנה שמלוכלך ואחזיאו ליה סיוטא גם האומר משקר כממזר ענוש יענש והיינו כמו שהבנתי בתחילה ולזה כבר דחינו. וגם למה שצדדנו עתה אין ראיה דמצינו בן שנה כבן שנה. אבל אי כתיב כבן שנה לא אשכחן דנפרש בן שנה ממש. ולראית מהרא"י והרדב"ז אפרש שיחותי דיש לדחות דהא דפותח פיו הוא חמור מאד שהשטן מקטרג דאפי' אם אומר בכ"ף הדמיון מסוכן כי הא דכמעט כסדום. אבל בעלמא כ"פ הדמיון אינו כמי שאומר הדבר ממש: ומרן בבית יוסף ח"מ סי' ת"ך הביא דברי מהרא"י הנז' משם ס' האגודה וק' שלא הזכיר מרן ספר הזהר. אבל מור"ם בדרכי משה הביא דברי הזהר ע"ש. וראיתי להרב כנה"ג שם הגהב"י אות י"ט שכתב וז"ל ומלשון ס' המפה יש לדקדק דהאומר הרי אתה כמו ממזר אפילו לת"ה אינו כקורא ממזר עכ"ל ואם כונתו דלהרב תרומת הדשן לא הוי האומר כמו ממזר כקורא ממזר אלא באומר אתה כממזר אינו מובן דמפורש יוצא דאתה כממזר או כמו ממזר שוים וכמ"ש הרב גופיה בסמוך אות ך' ואין לדקדק דקדוק זה ממור"ם בהגהה. ומהר"ר צבי בתשובותיו סי' ע"ז דף ע' עמוד ב' הליץ בעד הפוסקים לישב ראיות הזהר הקדוש ע"ש והרואה יראה שהוא דוחק הרבה. ויראה דאם ס' האגודה ומהרא"י היו רואים ס' הזהר ודאי הדרי בהו. וכן מצאתי לגדול אחד בכ"י ועמ"ש הרב מהר"ם אמארילייו בשו"ת דבר משה ח"מ ריש סי' צ"ב ודוק:

הדר חזא סיוטא וכו' הקשה הרב מהרח"א במקראי קדש ובישרש יעקב משם הרב מהרש"א בתאוה לעינים דמוכח דחזא סיוטא על שאמר עצמות שאול ואיך לר' יהושע בחגיגה דף כ"ב ע"ב דאמר נעניתי לכם עצמו' בית שמאי לא אחזיאו ליה סיוטא ותירצו הרבנים הנז' בכמה אופנים עיין בדברי קדשם. ואנכי איש צעיר אומר דהתם מקמי הכי אמר ר' יהושע בושני מדבריכם בית שמאי ואח"ך הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי אמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי ואלו ברישא כי אמר בושני מדבריכם ב"ש אחזיאו ליה סיוטא ואח"ך שאמר נעניתי לכם עצמות לא אחזיאו סיוטא אז מצאה החקירה מקום לנוח אמנם מכיון דגם בתחילה כשאמר בושני לא אחזיאו אין מקום לחקירה וי"ל דבית שמאי לא הקפידו על ר' יהושע כלל לא בתחילה ולא בסוף. ושאול המלך הקפיד מתחילה ועד סוף. א"נ שר' יהושע היה מבית הלל דתלמיד ריב"ז היה שהיה תלמידו של הלל ובחיים חייתם של בית שמאי שקיל וטרי בהדייהו ולבו גס בהם משא"כ רב נחמן שאמר על שאול המלך א"נ דקמי שמיא גלייא דר' יהושע לא כיוין לבזות כלל רק אגב ריהטיה הוא דאמר ולהכי לא ציערוהו. ועכ"ז לרוב חסידותו כל ימיו הושחרו שיניו מפני התעניות כמ"ש שם:

אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו וכו'. צופה הייתי להרב מופת הדור מהרח"א זלה"ה בס' ישרש יעקב שכתב וז"ל לפי מ"ש הרמב"ם פ"ג דמלכי' ויש רשות למלך להרוג כדוד שהרג לשמעי לפ"ז למה נענש שאול מאחר שאינו חיוב מ"ש תורה כל איש אשר ימרה את פיך יומת רק רשות ושמא דיש חילוק בין שמעי שעבר דבריו ויצא חוץ לירושלם לבזיון שביזוהו לשאול וגם דשמעי בזה לדוד אותה שעה לא נחשב בעיניו למלך מאחר שלקח בנו מלכותו ויצא מירושלם שוגג היה עכ"ל וחזה הוית בס' אשד הנחלים הנדפס מחדש בדף ו' ע"ד שהביא משם הרב חיי עולם שהקשה עליו שהרי הרמב"ם שם כתב וכן כל המבזה המלך או מחרפו יש רשות למלך להורגו כשמעי בן גרא והרי דאף בבזיון כתב שיש רשות להרגו משמע דאינו חיוב ואיך הרב חילק מבזיון לעובר על דבריו. וגם הרב המחבר הגדיל המדורה על הרב ז"ל. אך יצא יצא לישע הרב ז"ל דכונתו דכשחילק הרב בין עובר דבריו לביזוי דעובר על דבריו רשות וביזוי חיוב ולכך נענש שאול. הרב עצמו הרגיש דשמעי ביזה לדוד ועכ"ז כתב הרמב"ם ויש רשות למלך להרוג כדוד לשמעי ולזה כתב דהא לא תברא משום דבבזוי כזה הוא דכתב הרמב"ם דהוי רשות משום דשמעי שוגג הוה דלא היה נחשב למלך בעיניו ברם בבזוי שאול דלא הוה הכי לא הוה רשות ומשום הכי נענש זה כונת הרב ומוצל אותו צדיק ממה שהשיגו עליו עכ"ד ולי ההדיוט אינה הצלה גמורה שהרי הרמב"ם כתב וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש רשות למלך להורגו כשמעי בן גרא הרי דקא פסיק ותני דכל המבזה רשות יש למלך וכלל כל מיני בזיון או חירוף דרך כלל ועל הכל כתב דיש למלך רשות להורגו משמע דבכל גוונא לא הוי חיוב אלא הוא רשות. ואע"ג שכתב כשמעי ן' גרא אין לומר דמ"ש מבזה המלך הוא בבזיון כשמעי שהיה שוגג שמלך אבשלום ולא נחשב בעיניו דוד למלך. חדא דלשון כל המבזה או המחרפו לא יכון. ותו דהך מציאות דשמעי לא שכיח. ותו דהול"ל כל המבזה המלך או המחרפו כשמעי בן גרא יש למלך רשות להרגו דאז היינו יכולים לפרש דהבזיון יהיה באופן שביזה שמעי אבל עתה מילתא פסיקתא נקט הרמב"ם כל המבזה יש למלך רשות להורגו ועל זה דהורגו כתב כשמעי ן' גרא דהכתוב מפרש שנהרג ולא על אופן הבזיון הזכיר שמעי וזה פשוט בלשון הרמב"ם ואין לנו לעקם דבריו: אמנם בדרך דוחק היה אפשר להליץ בעד הרב ז"ל דהרב ז"ל כונתו לחלק בין בזיון לבזיון וסבר כי בזיון בעיקר המלכות כההיא דשאול שאמרו שאול ימלוך עלינו אז חמיר והוא חיוב אבל שאר בזיון מודה הרב ז"ל דהוא רשות כמ"ש הרמב"ם וז"ש לבזיון שביזוהו לשאול כלומר בזיון בעיקר המלכות אבל אין דבריו מוכיחין כן כמו שיראה המעיין: ואעיקרא קושית הרב ז"ל לק"מ דהרמב"ם כתב דיש רשות להרוג. אבל הוא חיוב שלא למהול ולהעניש וליסר המבזה במשפט כל יסור"י ומשו"ה נענש שאול שמחל ממש ודוקא על הריגה אמר הרמב"ם שהוא רשות. ומ"ש הרמב"ם כשמעי בן גרא פשטו כשמעי שביזה לדוד הע"ה. וממ"ש יראה המעיין שיש להשיב על אשר פלפל בס' אשד הנחלים בקושיות ותירוצים ואין הפנאי מסכים להאריך. וכבר ראיתי בס' אשד הנחלים דלחד שינויא כתב דנקיט בלביה. וטפי הוה ליה למימר דלא מיעט הר"מ שאינה חובה אלא ההריגה ובהריגה דוקא אמר רשות אבל לענש אותו שאר עונשים חיוב ועכ"פ אין לפוטרו בלא כלום. ואין צריך שיענישנו תכף והכל נלמד משמעי ואין חילוק בין בזוי לעובר על דבריו ודוק הטב כי קצרתי: