פתח עינים על תמורה טו:

כיוצא בו א"ר יוסי וכו'. מ"ש כאן בספר צאן קדשים דבריו תמוהים ובפרט במה שחשב דר' יוסי הגלילי הוא רבי יוסי סתם ועל זה בנה מצודים ועם האדון הסליחה דר' יוסי סתם הוא בן חלפתא וכבר בעניותי דקדקתי על דברי קדשו באורך בספרי הקטן שער יוסף דף נ"א ע"ב. ומשם עד דף נ"ד יד לקטן כותב"ת הגסה בכל מאי דשייך וסריך וסביך לשמועתנו שמועה זו נאה בדברי ראשונים ואחרונים והבאתי דברי תוס' כתיבת יד בשמעתין ע"ש באורך בפרק השג יד כהה בס"ד:

היו למדין תורה כמשה רבינו. הרב מהרש"א כתב יש לדקדק אי לענין שכחה הוה כבר בימי אבלו של משה רבינו ע"ה ונראה דהכי פירושו שהיו למדין כמשה רבינו ע"ה להבין דבר מתוך דבר עכ"ל וממרוצת דבריו ותנועת לשון הרב ז"ל נראה דהוא ז"ל מצדד הא דשכחה ודחי לה דכבר הנשכ"ח כדין באבל משה רבינו ע"ה וק"ק דהא גופא פריך הש"ס ומשני דאשתכח אשתכח ודהוו גמירי גמירי כמשה רבינו ע"ה. ותו דכבר התוס' פירשו דמה דנשתייר להם הוו גמירי בדקדוק כמשה רבינו ע"ה. וכן כתב רבינו גרשון מאור הגולה בפירושיו כ"י. ורש"י במהדורא קמא כ"י כתב דהוו יודעים כמשה רבינו ע"ה על עיקריה:

ישבו ובדקו ולא מצאו בו עון וכו'. ראיתי במכתב החכם השלם והכולל ומתנהג בחסידות המנוח כמה"ר משה גאליקו זלה"ה שהקשה דהא קיימ"ל דחוץ מג' עבירות יעבור ואל יהרג ואיכא למ"ד דאם נהרג ולא עבר מתחייב בנפשו וכדרך שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה ואין כאן אפילו חטא עכ"ד. וכבר הרב מהרש"א בחידושי אגדות בקמא דף פ' הרגיש בזה וכתב דהיה חולה שאין בו סכנה ע"ש ולכאורה מפשט הענין נראה דהיה מסוכן. והרב עיון יעקב שם תירץ דהיה יכול לגדל ביער ארץ ישראל ע"ש וגם זה רחוק דהוא היה מוטל בדמשק ערש דוי ואיככה יוכל ללכת ביער הנה ערשו ערש דוי על פני המדבר כי היה צריך לשתותו רותח ואפילו למוסרה לרועה לא הוה מצי כמ"ש הרא"ש הביאו בשיטה מקובצת שם בקמא: והנה שם הביא משם הרב המאירי שכתב וז"ל מהאי עובדא דחסיד א' שמעינן דאעפ"י שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאת בהם דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש הפסד אחרים ראוי להחמיר בו ביותר עכ"ל ובאמת שהוא דבר קשה להחמיר במקום פקוח נפש בתקנת חכמים: ואפשר היה לומר לשיטת רש"י שם דרבן גמליאל שרי להשהותה בבית אף שלא לצורך הרגל ורבנן פליגי עליה והסכים עמו הרשב"א בחידושיו וכן הוא דעת הגאון כמו שכתוב שם בשיטה מקובצת. והחסיד סמך על רבן גמליאל ושבק רבנן. וז"ש שעברתי על דברי חברי וכמ"ש הגאון בהדיא ומשו"ה נחשב לו חטא דשביק רבנן וכונתו היתה לפסוק כרבן גמליאל ומשום כונתו נחשב לו חטא. ואפשר דאי לא הוה סבר כר"ג היה נכנס בסכנה דגדול הדור שרי ליה ליהרג ולא לעבור אף בשאר אסורין וה"ה לחלאים: אחר זמן בא לידי ספר משכנות יעקב וראיתי בדף קמ"ד שהסכים לדברי הרב חידושי אגדות והביא ראיה מתוספות בכתובות דף ס' דגונח אין בו סכנה וע"ש בשיטה מקובצת מ"ש בשם הרמב"ן. (ואחר כמה שנים ראיתי להרב יפה מראה פ"ט דסוטה סימן ו' שעמד בזה באורך ועד אחרן הנה זה בא לידי ספר קרבן העדה פירוש ירושלמי נשים וע"ש מה שכתב ואין הפנאי מסכים לעמוד בדבריהם): ודרך דרש ומוסר יתישב הענין במה שכתב הרמב"ם לחסיד אחד וז"ל אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלוה הזה והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בודוי וכל אדם נדון כפי גודל חכמתו שהרי מצינו שנכתב עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה ועון הריגתו והוא חייב מיתה וכו' וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא אדם כן משפטו ושאתו עכ"ל וכן יש לומר כאן כיון דהיה חסיד מופלא והוחזק לקדוש וכל העם עונים אחריו מקודש הגם דנימא שהיה מסוכן ומותר. מ"מ המון העם המה ראו כן תמהו לראות בית החסיד עז והם לא ידעו דשריותא היא והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולפי חסידותו היה לו לשלוח לסנהדרין שיתירו לו בפירוש ויתפרסם הדבר למען דעת כל עמי הארץ דהוא מסוכן והתירו לו הסנהדרין. ולכן לגודל קדושת נשמתו של החסיד היה איזה סרך פקפוק. וכבר ידוע מ"ש בירושלמי פ"ט דתרומות דריב"ל לא אתגלי ליה אליהו זכור לטוב על שנמסר עולא בר קושב שיחדוהו והתענה ע"ז ונגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב וא"ל מ"ט לא אתא והשיב למסורות אני נגלה ולא משנה עשיתי וכי משנת חסידים היא זו. הרי דהגם שעשה על פי המשנה א"ל למסורות אני נגלה. ובעל נפש ישית לב על זה:

ולא מצאו לו עון אלא של אותה העז וכו'. הקשה הרב עיון יעקב דהא אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון כמ"ש בשבת דף נ"ה וא"כ חסיד שהיה גונח מלבו ובאו עליו יסורין איך לא מצאו לו אלא אותו עון ותירץ ע"ש והתם בשבת מסיק דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. ועמ"ש שם התוס' ומ"ש שם הרב הנזכר ומאי דכתיבנא בעניותין שם. ואפשר דכונת הרב הנזכר דתקשי מהא נמי לר' אמי דסבר הכי התם ופריק דאי מהא ל"ק: וק"ל כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אלעאי ורבנן בתר וכו' מהכא מוכח דהש"ס ספוקי מספקא ליה הי ניהו האי חסידא ולא מסיימא ליה אי ריב"ב אי ר"י בר אלעאי. וקשה דהא מפורש בתוספתא דקמא דהיה ר' יהודה בן בבא וכ"כ הגאון הביאו בשיטה מקובצת שם. ותו קשה דהכא מסיק דהא דתניא לא היה בהם שום דופי היינו דופי דסמיכה וכו' והתם בתוספתא דקמא משמע דדופי של חטא קאמר כאשר יראה המעיין בתוספתא. הן אמת דהלשון שם בתוספתא מגומגם לך נא ראה ודוק הטב. [אחר שנים רבות נדפס ספר חסדי דוד ח"ב להרב המופלא סבא קדישא כמהרד"ף זלה"ה (כי לא בקסתי אפת"ח האי פתחא על הסדר הן מאמר אחר מאמר ומסכתא אחר מסכתא בסדר הזה רק הרשום בכתב מאשר קרי"תי לי פסקי פסקי הן מוקדם ומאוחר כמ"ד דולג וכמ"ד פוסק והתויתי תיו להגיד לאדם ונקיתי מפצע וחבילי קוצי"ם קיוהי ותיוהי ונוסף עוד כי הן בעודני מסדר ומקבץ לנקוט פזר"א מפוזר ומפורד בין לקוטי חליתי והייתי כמה חדשים ואגב דוחקא אכלא ומדקא שלימת עבידתא והניחו יתרם אכתי פשו עאכ"ו ענינים מינים ממינים מבלתי יכלת הסדר דבר. הוא ברחמיו ישלח דברו וירפאנו וארכא בחיין יהיבא לן לעבוד עבודתו לעסוק בתורה לשמה ובמצות לעשות נ"ר לפניו על אדמת הקדש כי"ר) ומידי עוברי ראיתי בפירוש תוספתא דקמא העיר במ"ש לפנים. ומ"ש שם דף י"ג ע"ג וז"ל ואע"ג דחד דופי מיהא דעז נמצא בו צ"ל דחד לא חשיב מידי דמוכרח הוא מכח עטיו של נחש וז"ש כי אין אדם צדיק וכו' ולא יחטא אלא להא סגי בחטא שוגג וכו' עכ"ל. אין דבריו מכוונים במ"ש מוכרח מכח עטיו ש"נ והרי ד' מתו בעש"ן בלי שום חטא וקרא כי אין אדם צדיק כתבו התוס' דברוב מיירי והמפרשים פירשו דחסיד נמצא. אמנם הדבר פשוט כי גם זה בא לכלל חטא או עון לפי קדושתו וחסידותו דמשום רפואה עבד. ואפשר לומר שאין בו דופי. ועוד דהא מדתו יתברך מעביר ראשון ראשון ונמצא שאין בו דופי ודוק הטב]: וראיתי להרב ברכת הזבח שהביא הכא מ"ש בשבת דף קכ"ז מעשה בחסיד א' שפדה ריבה וכו' למחר ירד וטבל וכו' ופירש"י כל היכא דאמרי מעשה בחסיד א' או ריב"ב או ר"י בר אלעאי ויש לעמוד שלא פירש כן על שום מעשה בחסיד א' דקאמר בש"ס והביא משם הרב הגדול מהר"י מקראקא דפירש דק"ל דאמאי ירד וטבל הא קי"ל דבעל קרי מותר בד"ת לכך פירש דכל מעשה בחסיד ריב"ב או ר"י בר אלעאי שהוא סתם ר' יהודה ואיהו סבר דאסור בד"ת ועוד פירש הרב הנזכר מדנפשיה דק"ל לרש"י דאמרינן שקר החן יוסף וכו' ואמאי לא חשיב הא דחסיד זה לז"א דהוא ר"י בר אלעאי וכבר חשיב התם מעלה יותר גדולה לר"י בר אלעאי אשה יראת ה' זה ר"י בר אלעאי וכו' זה"ת דבריהם ז"ל. ואני בעניי כמתלמד מדבריהם אומר דכפי דרכם הו"ל לרש"י לומר מעשה בחסיד אחד הכא הוא ר"י בר אלעאי ואמאי כתב או ריב"ב או ר"י בר אלעאי. ואפשר דרש"י אתא לאפוקי מרבנים הנזכרים דהוה ס"ד להכריע שהוא ר"י בר אלעאי כדברי הרבנים הנזכרים ולכן כתב דגם זה הוי כדאמירן (ד)[ב]עלמא ריב"ב או בר אלעאי דאין שום הוכחה לומר דהוי ר"י בר אלעאי דאי משום דב"ק מותר בד"ת אין להכריע דהוי ר"י בר אלעאי דהגם שהדין כך נודע דחסיד עושה לפנים משורת הדין וכמ"ש הר"מ באגרות דכתב בדין הש"ס בחיבור אבל הוא לא ביטל טבילה זו. ואי משום ההיא דשקר החן ל"ק אמאי לא נקט חסיד זה דדרשא קמא נקט יוסף ובועז ופלטיאל המפורשים במקרא ומפורסם ענינם ואם כן אין להכריע דהוא ר"י בר אלעאי והוי כבעלמא דהוי ריב"ב או ר"י בר אלעאי והדבר אחר הוא שהזכיר ר"י בר אלעאי אבל דרשה קמא בפסוק שקר החן נקט הכתובים במקרא ודוק הטב כי קצרתי: