פתח עינים על תענית כ:

בריאות ולא רעועות וכו'. גאון. והא דתנן עיר המוציאה ת"ק רגלי בלא ספיקא אנשים בלבד ולא נשים ותנוקות ולא נמי זקנים ששבתו מן המלאכות דהול"ל עיר שיש בה ת"ק אדם והא דקאמר המוציאה יוצאי צבא וה"ק המוציאה למלחמה כדאמרינן עכ"ל פי' הגאונים כ"י. ובירושלמי אמרו בתים שאמרו בריאים אבל לא מרועעים ודכוותא בחורים אבל לא זקנים. ואשמועינן הגאון דגם הת"ק יהיו ראוים לאנשי הצבא. והירושלמי לא אצטריך לאשמועי' במהות הת"ק דהא מפורש במשנתנו דקאמר עיר המוציאה ת"ק רגלי. ותו דממ"ש בחורים ולא זקנים שמעינן לה. וכן הגאון לא הוצרך להזכיר הירושלמי דקאי אמאי דאמרינן בגמרין נמי בריאות ולא רעועות וכן הרמב"ם פ"ב כתב ואין הנשים וכו' בכלל אנשי המדינה וכו' והם דברי הגאון וממילא מובן דין הירושלמי כדאמרן והר"ן כתב דלשון המוציאה דייק והביאו מרן בכ"מ. והם דברי הגאון. ומכאן תשובה לקצת אחרונים ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תקע"ו בס"ד:

רב הונא הו"ל ההוא חמרא וכו' ארגיש רב אדא בר אהבה אקפד וכו' עמ"ש אני בעוניי על מאמר זה לעיל בקונטריס זה בברכות על דף ל"ג בס"ד ע"ש:

קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותו לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכין לאיבוד. ועוד וכי אסור לתת פת לבהמה. ושמא בדבר מרובה איכא זלזול כשנותנו לפני הבהמה אבל כשמשליכו לנהר יאמרו אירע בהם דבר שלא היו ראוים לאכילה שאין דרך בני אדם להשליך אוכלים לנהר ולאבדם בידים. ועוד כשמשליכין במים מוליכן הנהר למקום אחר ובני אדם לוקחין אותם וליכא איבוד אוכלים. לקוטי רבינו בצלאל כ"י מתוספי הרא"ש. וכבר רש"י עמד על זה וגם כתב שהולכין למקום אחר ובני אדם מוצאין ואוכלים ע"ש: והרב מגן אברהם סי' קע"א הביא דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה. אמנם הפוסקים השמיטוהו ואפשר דדייקי לשון הש"ס דקאמר קסבר מאכל אדם וכו' ומדלא משנה בפשיטות וקאמר קסבר משמע דהוא סבר הכי אבל לפי האמת מאכילין אותו לבהמה. ובמקום אחר כתבנו בזה הכלל ופנא"י לא היה לי להאריך: