פתח עינים על שבועות טו:

ושיר של פגעים וכו'. מסוגיין משמע דשיר של פגעים ויהי נועם ובירושלמי פ"ו דשבת וסוף עירובין קאמר דמה רבו צרי הוא בכלל שיר של פגעים. יד מלאכי דף רכ"ז:

אסור להתרפאת בד"ת. כתבו התוס' והא דאמר בשבת דף ס"ז לאשתא בת יומא וכו' סכנתא שאני ומזה התיר הרב באר שבע פרק חלק לדף ק"א לומר פסוקים על היולדת ע"ש. וכן התיר הריטב"א לומר פסוקים על היולדת אלא שכתב על דברי התוס' ונראה שאין צורך לכך שכל אלו להגן הם עכ"ל ונראה שדעת הריטב"א דלא אסיר אלא בדאיכא מכה אבל כשאין לו מכה אף שיש לו מיחושים או קדחת הם בכלל להגן ומשו"ה כתב דאין צורך למ"ש התוס' דההיא דאשתא בת יומא שרי משום סכנה. וכן דעת רבינו ישעיה הזקן ונכדו ריא"ז שהביא בשלטי הגבורים פ"ק דברכות וז"ל וכן אם יש עליו קדחת מותר ללחוש ולהתרפאות בדברי תורה הואיל ואין בו מכה כמו שמבואר בגמרא פרק במה אשה וכן ביאר מז"ה פרק ידיעות הטומאה עכ"ל. אמנם דעת הרמב"ם פי"א דע"ז שלא התיר אלא לבריא ודעת התוס' והרא"ש שכתבו דההיא דבמה אשה משום סכנה ודעת הרשב"א בתשובה ח"ב סימן רפ"א דחולי ומכח כי הדדי וגם חולי בלא מכה אסיר ומקרי מתרפא בד"ת: וראיתי למרן ב"י י"ד סימן קע"ט שכתב ע"ד הטור וז"ל ומ"ש דאיכא איסורא בלוחש פסוק על המכה נראה דל"ד מכה דהא סתם אמרו אסור להתרפאות בד"ת ולא חילקו בין אית ביה מכה ללית בה מכה ואף דאמרו כי אמרינן אסור דאיכא מכה לאו דריב"ל בדאיכא מכה דוקא איירי ולא בשאר חולי דמהיכא משמע ליה הכי אימא דלהתרפאות בחולי דלאו מכה איסורא איכא ותו לא ועל המכה הוא דקתני דאין לו חלק לעה"ב אלא היינו לומר דכיון דסתמא אסור להתרפאות בד"ת בכל גונא דחולי משמע דקאמר לא שנא אית ליה מכה לא שנא לית ליה מכה עכ"ל וכונתו מבוארת דאי אמרת דכי קאמר ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה היינו דוקא מכה ולא חולי א"כ נחית לחלק בין חולי בלי מכה למכה וא"כ מאי ק"ל לימא דהא דריב"ל אסר היינו בחולי בלי מכה ובמכה אין לו חלק אלא מוכרח שאינו מחלק בין איכא מכה לליכא מכה ובכל גונא קאמר ריב"ל אסור להתרפאות. אמנם ק"ק דס"ס מאי פריך נהי דמשמע ליה דאסור להתרפאות בכל גונא משמע אפילו ליכא מכה אבל ס"ס נימא דאין לו חלק דוקא בדאיכא מכה וכדתנן הלוחש על המכה ולא קאמר על חולי ש"מ דוקא במכה הוא דאין לו חלק ומשום דריב"ל כלל בדבריו אף חולי בלי מכה קאמר אסור דבחולי בלא מכה יש לו חלק ומילתא פסיקתא קאמר אסור דהוא מיירי בכל חולי וכל מכה: ברם לשיטת רבינו ישעיה הראשון וריא"ז והריטב"א ניחא דכי משני להגן שאני קושטא קאמר דהא דאמר ריב"ל הני קראי וגאני להגן הוא. והמקשן פשיטא ליה דכי ליכא מכה שרי ומוכרח דמאי דקאמר ריב"ל אסור להתרפאת במכה איירי ולא הוצרך לפרש משום דהוו רגילי לומר פסוקים בדליכא מכה ואהא הקשה אסור ותו לא והא אין לו חלק ומתרץ ברוקק. והשתא דאוקמא לאין לו חלק ברוקק מסתברא נמי דבמכה בלי רקיקה איסורא ובדליכא מכה שרי: ואפשר דטעמייהו דהני רבוואתא משום דאמר ריב"ל בעירובין דף נ"ד חש בראשו יעסוק בתורה וכו' ופשטא דמילתא מוכח דכאיב ליה כאיבא ואמר דיעסוק בתורה ויתרפא והא ריב"ל גופיה אמר אסור להתרפאת אלא מוכרח דיש לחלק בין יש לו כאב או חולי כמו קדחת וכיוצא דאז שרי ובדאיכא מכה דוקא אסר. ומשו"ה המקשן קאמר ואלא כי אמר אסור בדאיכא מכה. וכבר הרב תורת חיים הקשה מההיא דחש בראשו והיינו כפי הפוסקים דלחולי אסור ותירץ ע"ש ובספר רגל ישרה נרגש מזה ולא ראה שכבר קדמו הר"ב תורת חיים: וכבר ראיתי דרך העברה בעלמא בספר אור לו בציון בדף ג' ודף ל"ט שעלה בדעתו ליישב מה שהקשה מרן בכ"מ פי"א דע"ז על הרמב"ם שהשמיט הא דרקיקה והרב הנזכר עפ"י תירוצי הרב תורת חיים לקושיא הנזכרת בנה מצודים ליישב דעת הרמב"ם והרואה יראה שדבריו מוקשים מסוגיא זו עצמה ואין להאריך. והרמב"ם בפירוש המשנה פרק חלק התנה שירוק ע"ש: הגם הלום עתה בא מחדש ספר מרכבת המשנה ח"ב וראיתי שם פי"א דע"ז שכתב על מרן הכ"מ דלא דק בקושייתו דהא דרקיקה היינו דאין לו חלק לעה"ב והיינו אליבא דר"ע אבל הרמב"ם פסק כרבנן דיש לו חלק אבל איסורא איכא בין בלי רקיקה בין ברקיקה ויש לו חלק עכ"ד ולפום ריהטא תימה עליו שכתב על מרן לא דק והרי סוגייתנו מכרזת ואומרת דהא דר"ע דלוחש על המכה אין לו חלק הלכה היא דפריך מינה על ריב"ל ואי הלכה כרבנן מאי פריך אסור ותו לא. גם פשטא דסוגית פרק חלק (סנהדרין דף ק"א) דרב ור' חנינא דאמרי אף נגע וכו' משמע דסוברים דאין לו חלק וכן פירש"י התם וקרוב הדבר דגם ר' יוחנן סבר הכי ואיך הרמב"ם פסק להפך. ותו דהרמב"ם כתב פי"א דלוחש על המכה בכלל הכופרים ופ"ג דתשובה כתב דהכופרים אין להם חלק. והגם שימצא המעיין לישב כל זה הוא בדרך רחוק או אפילו יגיע לכלל ישו"ב אטו על זה יכתוב על מרן דלא דק: