פתח עינים על סנהדרין סה:

נהר סבטיון יוכיח וכו'. כתב הרמב"ן בפירוש התורה פרשת האזינו על פסוק אמרתי אפאיהם כי עשרה שבטים גלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין נהר סבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים אתה גוזי כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתוארים יון כמו אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה עכ"ל:

בזיתו ביישתו וקללתו. צריך ביאור הני תלתא כנגד מי. ואפשר לומר כי ידוע דהמלך הממנה שר בשרים על הרוב יהיה מסיבת חכמתו וגבורתו ועושרו יתר מאחרים אך לפעמים יהיה בלי טעם רק שזה רצונו ומאשפות ירים אחד מעיר והוא הצעיר. ומעין דוגמא האיכא צדדים מצד עיוני ופלוסופי ביום השבת דאפשר יאמרו דאין טעם בשביתתו רק כי כך רצה הקב"ה וגזרת מלך היא אבל האמת שהטעם ידוע כי בו שבת כביכול. והנה באומרו מה גבר בגוברין דהכונה מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל האנשים כדפירש"י אין תפיסה בזה שר' עקיבא רצה לזלזלו בזה שאינו ראוי לכך רק יש לומר שכונתו כאשר לך יאתה להשתרר מכח מעלותיך גם שבת האיכא טוב טעם לנוח בו. וטורנוסרופוס רצה להבין מאי דעתיה דר' עקיבא בגדר חשיבותו. אף הוא ענה אנא מרי צבי כלומר גדולתי מחמת רצון המלך כי הוא אמר ויהי בלי טעם. ואז ר' עקיבא היה ראוי שיאמר לא כי אלא המלך טעמו ונימוקו עמו כי מכח מעלותיך לך נאה וכן השבת צריך לשבות בו כי היה מנוחה בבריאה. אכן ר' עקיבא השיב שבת נמי מרי צבי וקיים מאי דאמר דלא היה ראוי אלא חפץ בו המלך על מגן. וכנגד זה אמר בזיתו שביזהו במה שהסכים כי אינו ראוי לכבוד ומאחר עלות הביאו המלך לשררה זו בלי טעם. והוסיף לומר ביישתו. כלפי שאמר ר' עקיבא נהר סמבטיון יוכיח והורה בזה טעם השבת כי יום מנוחה הוא אף לדומם דלאו בני קבולי גזרת מלך אינהו ומעתה זהו ביושו שכדי לומר שאינו ראוי העלים טעם שבת ואמר שבת נמי דמרי צבי אף שיש לו טעם כעיקר יכחידנו תחת לשונו כדי לבזותו ואמר קללתו כנגד מה שאמר לו על אביו: