פתח עינים על ראש השנה יז:

אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. כתב הרא"ש וא"ת קודם שיחטא האדם למה צריך רחמים ותירץ שגלוי לפניו שיחטא. ויש להרגיש דכבר נודע זה מישמעאל דכתיב כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. ותו דהתם כתיב כי שמע אלהים אל קול הנער אלמא אפילו מדת הדין נותנת לדונו כפי אותה שעה ואלו הכא כתיב ה' שהוא מדת רחמים אני הוא קודם שיחטא. והיה אפשר לומר דאי מישמעאל ה"א דהתם זרעו הוא דהי"ל לחטוא כמ"ש מלאכי רום שעתידין להמית ישראל בצמא ולפיכך מדת הדין כותב לדון באשר הוא שם. והכא מדת רחמים שאף שהאדם עצמו יחטא שלא להסתכל במה שעתיד לחטוא. ועדיין יש להרגיש דילפינן מישראל דאע"ג דראה דעתידין לעשות העגל גאלנו ממצרים ואף דיש לומר צבור שאני. מ"מ ממאי דאמרינן לעיל אין דנין לאדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ויליף מישמעאל מוכח דלא מחלק בין עתיד זרעו לחטוא להוא עצמו שיחטא דמשמע ליה דמדכתיב סתמא כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם מוכח דלפי מעשיו של אותה שעה נדון אף שעתיד הוא לחטוא והדרא הערתנו לדוכתא. לכן נראה דהכא מסדר מדות רחמים ומה איכפת אי ילפינן כבר מענינים אחרים. ומאי דכתיב כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם היינו דהמלאך אומר להגר דזו אחת ממדת רחמיו. ולא רצה לדבר אל הגר בשם המיוחד אבל לעולם דהיא מדת רחמים: ואפשר לפרש כפי דברי הרא"ש אני ה' קודם שיהטא אני ה' אחר שיחטא במה שידוע שמדתו יתברך לדון באשר הוא שם שאינו מסתכל במה שעתיד לחטוא. אך הוא מסתכל במה שעתיד לעשות טובה וכמש"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזכות זה הושיעם כמשז"ל ואף שעתידין לעשות העגל לא הביט און ביעקב וזש"ה אני ה' קודם שיחטא דגלוי שיחטא ואינו מסתכל לעתיד. ואני ה' אחר שיחטא לראות אם עתיד לשוב בתשובה מרחם עליו אף דהוו תרתי דסתרן שאינו רואה החטא שיעשה ורואה הטובה שעתיד לעשות והיינו רבותא דממדת רחמיו שתים זו שמענו. ואפשר שלזה כיוין רש"י במ"ש ואני מרחם שלאחר שיחטא אם ישוב כלומר שמרחם בעבור שעתיד לשוב ולענין הטובה מסתכל לעתיד: עוד תירץ הרא"ש דקודם שיחטא מרחם אם הרהר בע"ז דאינו מחשיב ההרהור בע"ז עד שיעבוד ע"ז ואז מצרף המחשבה. ומקשים על הרא"ש דהא אמרינן פ"ק דקדושין דאף בשאר עבירות שעושה פרי מצטרפת ומאי איריא ע"ז דנקט הרא"ש. וחזינא להרב מופת הדור מהרח"א זלה"ה בס' ישרש יעקב שתירץ דהתם פ"ק דקדושין אמרינן דעולא מוקי קרא בעבר ושנה ולדידיה יש לומר דע"ז אין מצטרפת המחשבה אלא כשעבד ושאר עבירות אף כשעשה העבירה אינו נענש אלא על העבירה ולא על המחשבה עכ"ד וצ"ל לפ"ז דכונת הרא"ש דמאן דפליג אעולא יפרש אני ה' קודם שיחטא כתירוץ ראשון דמרחם אף שגלוי לפניו שיחטא. אך קשה דמאי פריך הש"ס על ר"י דאמר הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ונפל ומת וכו' ודילמא מהרהר בע"ז נימא דר"י כעולא ס"ל דגם בע"ז אין המחשבה מצטרפת כשלא עבד ובמה כחו להקשות בפשיטות ואחר זמן רב ראיתי להגאון מהרש"ק זלה"ה בס' ברכת שמואל פ' עקב שעמד על כל זה ותריץ יתיב עיין שם באורך וברוחב: עוד תירץ הרב ישרש יעקב דכונת הרא"ש דזמנין דמרחם בע"ז לפנים משורת הדין מצד רחמיו ע"ש ויש קצת סיוע לזה דאלת"ה לימא הרא"ש אני ה' קודם שיחטא דאינו מחשיב המחשבה רעה בשאר עבירות ומי דחקו לאוקומיה בע"ז. אמנם כפ"ז אפשר דכונת הרא"ש דיש להרגיש בתירוץ ראשון שתירץ דכבר נודע דאין דנין לאדם אלא כפי אותה שעה מישמעאל כמו שכתבנו לעיל וצריך לידחק דהיא ממדות רחמים כמש"ל. ולהכי תירץ הרא"ש תירוץ שני דהוא מדת רחמים ממש לפנים משורת הדין דמרחם לפעמים אם הרהר בע"ז. ולהכי לא פירשה במחשבת שאר עבירות דכך הוא הדין כמו לדון באשר הוא שם. ובעי לאוקומיה לפנים משורת הדין ומשו"ה אוקמיה בע"ז: ודרך דרש אפשר לומר דכונת מ"ש ה' אחר שיחטא הוא דממדת רחמיו אינו דן האדם כחוטא למלך הכבוד דלא היה תקומה כלל אפילו בחטא קל רק הוא דן כמי שחוטא לחבירו כמו שהאריך הרב ס' העיקרים. א"נ במ"ש בזהר הקדוש דהחוטא אף דמתודה ומתחרט לא נמחה הקטיגור ועדיין עומד ומקטרג וברחמיו המרובים תכף שהתודה ונתחרט מרחם עליו לסלק הקטיגור וכמ"ש בזהר הקדוש על פסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות וזהו אני ה' אחר שיחטא דאינו מעריך החטא כחוטא אליו יתברך וגם מעביר הקטיגור ודוק ואחר זמן רב ראיתי להרב משכנות יעקב שנזדמן לידי שהאריך הרבה בדברי הרא"ש הנז' בקונטריס צניף מלוכה ואין הפנאי מסכים לעמוד בדברי קדשו כלל:

אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות וכו' כתב הגאון מהר"ל בס' טורי אבן מדאמר ר"י על אל רחום וחנון להא דברית כרותה לי"ג מדות משמע דבכאן מתחיל מנין הי"ג מדות שלא כדברי התוס' שפירשו שהמנין מתחיל או מהשם ראשון של ה' ה' או מן השני עכ"ל ועם שיש לדחות קצת לדעת התוס'. מ"מ הנאני שהוא דקדוק נכון לומר שהש"ס מסכים הולך לסברת הזהר הקדוש והרב האר"י זצ"ל:

שמקרעת גזר דינו וכו' נסתפק הרב פרשת דרכים דף כ"ט בהא דאמרינן דגז"ד בצבור נקרע וכן למ"ד דגז"ד דיחיד נקרע אם הוא דוקא מרעה לטובה אבל מטובה לרעה לעולם אינו נקרע או"ד גם מטובה לרעה נקרע והביא מאי דאמרן בסמוך על הא דעתי' לטובה וכתב דליכא למשמע מינה ע"ש באורך. ומההיא דאמרינן פ"ק דכתובות דף ח' אפילו נחתם גזר דינו של ע' שנה לטובה נהפך לרעה. אין ראיה כדדחי בסוגיין לההיא דעתים וכו' שאני התם דאפשר וה"נ ההיא דאפשר להפוך הגז"ד שהיה לטובה שהדבר עצמו יהיה לו לרעה. אבל אפשר דה"נ נקרע ואשמועינן רבותא דנהפך לרעה ולא סגי בנקרע ודוק: