פתח עינים על ראש השנה טז:

וא"ר יצחק כל שנה שרשה בתהילתה וכו' פירש"י שישראל עושין עצמן רשים וכו' ואפשר דהכונה שחושבין שהם עניים מתורה ומצות ויראים שמא אפי' המצות שקיימו אין בם מועיל מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה הסט"א לטרוף טרף ניצוצי תורה ומצות ועל ידי זה מתאמצים בתשובה ולקיים ת"ת ומצות ועל ידי זה מתעשרין כי העוני והעושר העיקרי הוא מתורה ומצות ואותיות מרשית הוא מתשרי:

וא"ר יצחק אין דנין האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה וכו'. מקשים מבן סורר שנדון ע"ש סופו כמשז"ל והמפרשים תירצו. והרב החסיד כמהר"ר אברהם גאלנטי זלה"ה בס' קול בוכים תירץ דהא דדנין באשר הוא שם היינו כשאותו האדם שנדון הוא אדם כשר ובא לעולם כתקנו. אך אם נולד שלא כסדר כגון בן סורר שבא מיפת תואר כמשז"ל אז נדון על שם סופו ועל פי הקדמה זו יתבארו כמה מקראי קדש ככתוב במקומו בס"ד:

וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין גז"ד של אדם צעקה צדקה שינוי השם שינוי מעשה. אפשר לומר דרך דרש ומוסר כי הן האדם חייב לעבוד הבורא יתברך במחשבה דבור ומעשה כמו שכתוב בפיך ובלבבך לעשותו ובזה תלוי קיום המצות וביטולם. והנה צעקה מכפרת על דבור מה שפגם בדבורו. צדקה מכפרת על מה שחטא במעשה. שינוי השם מכפר על מחשבות רעות כלומר שהיה בדעתו שהוא חכם גבור ועשיר וכיוצא. וכאשר נפקחו עיניו ראה כי אינו חכם אלא טפש בעוברו על מצותיו ית'. וראה בעיניו כי איננו גבור כי איזהו גבור הכובש את יצרו והן בעון יצר סמוך התגבר עליו ועצמותיו יהלי"ש. והכיר שאינו עשיר כי דל חלקו כי אין עושר ועוני אלא מתורה (המצות) [ומצות]. ואחרי שובו מאשר חטא במחשבה ודיבור ומעשה אז יפרוש ויהיה שינוי מעשה דשב מרעתו כמו שפירש"י. ויען כי כל אחד מאלו כלולה ממחשבה דבור ומעשה. כגון צדקה שחושב להפריש צדקה ואומר בפיו שהוא עושה הצדקה ליחד הדודים כאשר ציוה ה'. ומעשה שנותנה לעני ולגזבר וכן צעקה שחושב שחטא וצועק חשוב דיבור ומעשה שעושה הכנה בגופו לצעוק. וכן שינוי השם דחושב כי כל אשר היה מחזיק עצמו לגדול אינו אמת ונבזה בעיניו ואומר בפיו קטנתי מכל וכן במעשה מראה בעצמו כי שפל הוא בכמה ענינים. ואמטו להכי בחד מינייהו סגי לקרוע גז"ד כי כל א' כלול מהג' כדאמרן:

וא"ר יצחק חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל וכו' כתבנו בעניותנו בזה בסוכה דף ז"ך ונדפס בקונטריס שמחת הרגל רות דף ן' ע"ב *) ושם נאמר דיש מי שתירץ לישב דברי ר' יצחק דקאמר ברגל ומייתי מחדש ושבת דר' יצחק דייק דכתיב חדש ברישא לומר דשבת הוא י"ט. וכתבתי אני הדל דהקדים החדש לי"ט דיש לו מעלה לר"ח כי הוא מיום שנברא העולם אבל י"ט נקבעו על הנסים שנעשו אח"ך ואין אור של גהינם שולט בר"ח [ו]בשבת כמ"ש הרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה זלה"ה והבאתיו על ברכי א"ח סי' תי"ט. ועתה ראיתי שכ"כ המרדכי פ' ערבי פסחים גבי דברי ר"ת שלא ישתה מים בין מנחה למעריב ביום השבת כמ"ש במדרש שם כתב בפירוש דבי"ט יש גהינם ולא בר"ח ע"ש: והן עתה ראיתי להרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בספר ישרש יעקב כאן שכתב בדף מ"ד דקושיא ליתא דרגל שאמר ר' יצחק כולל שבת ור"ח דר"ח איקרי מועד וי"ט אקרי שבת ובתיבת ולא שבת כלל שבת וי"ט ור' יצחק בתיבת ברגל כלל שבת ור"ח וי"ט עכ"ל וק"ק דאמרינן בערובין דף מ' דאפילו ר"ה ויה"ך לא נקראו רגלים ואיך כתב דרגל כולל שבת ור"ח דאיברא דר"ח איקרי מועד אבל רגל לא נקרא. וכן י"ט איקרי שבת אבל שבת אינו נקרא רגל והרי ר' יצחק אמר סמוך לזה מימרא אחרת חייב אדם לטהר עצמו ברגל והתם רגל דוקא ולא שבת ור"ח הוא ואם איתא הי"ל לפרש דבריו בהא דהקבלת פני רבו כי היכי דלא נימא דרגל דוקא כמ"ש הוא עצמו ליטהר ברגל והתם הוי רגל דוקא. ועתה ראיתי בלקוטי ר"ב כ"י משם הריטב"א שכתב וא"ת א"כ הול"ל חייב אדם להקביל פני רבו בשבת וי"ל דר' יצחק תפס הקצה האהרון כי הקבלה בכל תלמיד כפי קורבתו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע ובחדש שנאמר מדוע את הולכת וכו' וכשם שרואה אותו אם הוא במקום קרוב כמו כן יש לראותו פעם א' ברגל ולא הוצרך ר' יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל ושבת נמי דנקט כולל גם י"ט. הריטב"א. ועמ"ש הריטב"א בסוכה ומ"ש עליו מהר"ש אלגאזי ודוק הטב ועוד כתוב בלקוטי ר"ב ועוד שמעתי דחדש ושבת לאלישע דהוי נביא ורבן של כל ישראל הא רבו בעלמא ברגל סגי עכ"ד בקצור:

צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה וכו'. הטיב אשר דבר הגאון הרב בכור שור דמקשים דחזינן רשעים גמורים דחיים שנים רבות אמנם יש לכל א' נפש רוח נשמה ואם הוא צדיק אלו משתמרין בקרבו ואינם זזים ממנו אבל כשחוטא גורם להסיר ממנו הנשמה ואם חוטא יותר גורם להסיר ממנו בחינת הרוח ונשאר בו רק בחינת נפש ונמשל כבהמות וכל זה נקרא מיתה כשסר ממנו הבחינה הנז' דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא והיינו דאמרינן נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה פי' שיופרד ממנו נשמתו ואח"ך רוחו עד שהגיע שיוסר גם נפשו וימות ממש ולכן אף שרואים רשעים חיים וקיימים מת הוא והיינו דאמרינן רשעים בחייהם קרוים מתים עכ"ל ואוסיף עוד שכתבו חכמי המדע כשרוצה האדם לחטוא כשהוא חוטא תכף מסתלקת הנשמה וכשנתחייב כרת נכרתת הנפש כנטיעה שנכרתת מהאילן ואינה שואבת מחיים העליונים אלא היא חיה מכח השפע הנחלק בחוץ בקליפות מקום בחינת עמידתה ומצטמקת ורע לה שאינה חיה מאור פני מלך עכ"ד ונמצא שהיא מיתה גמורה שנכרתת גם הנפש מאילן הקדוש ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים כי הם מתים ממש רחמנא ליצלן. ואחר זמן ראיתי בלקוטי רב בצלאל כ"י וראיתי שהביא כמה פירושים מרבוואתא קמאי ואח"ך כתב ועיקרן של דברים כמ"ש רבינו ישעיה הזקן מטראני ז"ל דרשעים וצדיקים בדין זה קאמר שאותן בני אדם דזוכין בדין מחמת איזה זכות מקרו הכא צ"ג שצ"ג הן בדין זה. ואע"פ שעונותיהם מרובים מזכיותיהם לפי שמדתו של הקב"ה נותנת לשלם להם בעה"ז איזה זכות שעשו וכן נמי צדיקים שזכיותיהם מרובים כיון שהן מתחייבין אפילו מפני עבירה קלה לגבי דין זה רשעים גמורים מקרו עכ"ל ועמ"ש הרא"ם סוף פ' וירא גבי ישמעאל שאמרו מה"ש צדיק שר"ל בדין זה ע"ש: