פתח עינים על נדה נא

ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפלייהו וכו'. הריטב"א בחידושיו כ"י והר"ן בחידושיו פירשו דבני מערבא הוו מברכי גם על שאר מצות שיש להם גמר מדאצטריך לאוקמי אליבא דבני מערבא בריחני דאי כר"ת שהביאו התוס' הו"ל לאוקומיה בשאר מצות ע"ש והגם דכבר התוס' נרגשו מזה לשיטת ר"ת וכתבו דהו"מ למימר לאתויי ציצית אלא נקט ריחני דפסיקא וכו' לא נראה להריטב"א והר"ן דכיון דברישא קאמר לאתויי מאי לאתויי מצות מאי פריך ליה לבני מערבא דלא מברכי אלא על תפילין ומאי קושיא מאחר דהתרצן אמר לאתויי מצות בכללות ואי בני מערבא מפקי תפילין מאי קושיא כיון דהתרצן אמר סתמא מצות. ותו דידוע דעל הרוב כתבו ז"ל דהתרצן והמקשן אחד באחד יגשו בכולא שמעתא וא"כ התרצן הו"ל למרתח עליה דמאי קושיא מבני מערבא אימא מצות בר מתפילין וכלומר דגם אני שתרצתי לאתויי מצות סתמא היינו למר כדא"ל ולמר כדא"ל אלא מוכח דבני מערבא גם אשאר מצות מברכין: והנה הריטב"א והר"ן כתבו משם רבינו האיי גאון בתשובה שכתב לא נהגינן במתיבתא כבני מערבא ומיהו מאן דבעי למעבד כבני מערבא שפיר דמי עכ"ל ולשון זה מוכח דהעיקר כמ"ש מרן בב"י א"ח סימן כ"ט בסוף כי הטור שם הקשה על רבינו האיי דכיון דאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה ומרן בב"י צדד כמה צדדין לתרץ בעד רבינו האיי גאון ובסוף דבריו כתב א"נ כיון דבני מערבא הוו מברכי אע"ג דאנן לא סבירא לן כותיהו הבא לברך אין מוחין בידו כיון שיש לו אילן גדול להתלות עליו עכ"ל ודברי הגאון דמייתו הר"ן והריטב"א הכי מוכחי וטעמו דכיון דבש"ס מייתי סברת בני מערבא ומהדר לתרוצי מתניתין אליבייהו ש"מ דמאן דבעי עביד כוותיהו והיינו כמ"ש מרן בסוף בדעת הגאון ודוק: