פתח עינים על נדרים ז

השומע אזכרת השם וכו' פירש הר"ן וז"ל בריש תמורה מפיקינן אזהרה למזכיר ש"ש לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא עכ"ל וכתב מהרש"א בחידושי אגדות וז"ל בתמורה מפרש אזהרתו מאת ה' אלהיך תירא וכו' אבל הרמב"ם סוף ה' שבועות כתב דאפי' להזכיר שם מן השמות לבטלה אסור שנאמר ליראה את השם הנכבד והנורא וכו' אבל בסוגיא דתמורה לא קאי הכי במסקנא אלא דאזהרתיה מאת ה' אלהיך עכ"ל והרב עיון יעקב כתב עליו לק"מ דודאי לתירוץ ראשון שם בתמורה מבואר דגם מוציא ש"ש לבטלה ג"כ יליף מהאי קרא ליראה את השם אלא שאין לוקין רק במקלל בשם מפסוק דלא תקלל חרש ובמ"ש רש"י בשם ר"י ותירוץ אבע"א לא גריס הרמב"ם בש"ס וכן משמעות התוס' וכמ"ש בבה"ז וכן משמע לשון הר"מ ובכלל יראתו שלא יזכיר לבטלה כלומר שעיקר אזהרת הפסוק על המקלל בשם אלא שזה נכלל ג"כ בכלל יראתו עכ"ל ומאי דפשיטא ליה למר בעניותנו אכתי לא איפרק וכך היא הצעה של שמועה שם בתמורה דף ג' ע"ב מקלל חבירו בשם מנ"ל א"ר אלעזר א"ר אושעיא אמר קרא אם לא תשמור וכו' ואימא למוציא ש"ש לבטלה מי גרע וכו' אנן הכי ק"ל אימא מוציא ש"ש לבטלה תיסגי ליה במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דעביד תרתי לא תיסגי ליה במלקות לא מצית אמרת דכתיב לא תקלל חרש. ולפום ריהטא מוכרח דגם לתירוץ זה לא אתא קרא דליראה את השם אלא למקלל חבירו בשם ולא למוציא שש"ל דאי גם מוציא שש"ל יליף מהאי קרא לתירוץ זה כדברי הרב עיון יעקב מאי איריא מקלל חבירו בשם דלקי אפילו מוציא שש"ל לילקי כיון דליראה הוא למוציא שש"ל נמי ולפי' ר"י בר מנחם שכתב רש"י ותלי זייניה הרב עיון יעקב בפירושו הרואה יראה דפירושו הוא לישב דלא נימא דמקלל בשם לא סגי במלקות ואהא פירש דמאי דמשני הש"ס הוא דלא מצית אמרת דלא יתכפר במלקות גרידתא דודאי מתכפר במלקות גרידא וכו' ע"ש אבל אין הוכחה מפירושו דמוציא ש"ש יליף נמי מהאי קרא אלא שאין לוקין כאשר יראה הרואה בדברי רש"י ומוכרח דלכל הדברות האי קרא לא אתא אלא למקלל את חבירו דוקא דאי לא לילקי דבתירוץ זה אין טענה דקאי אמוציא שש"ל ולא לקי דאי אמרת דליכא אזהרה במוציא ש"ש היינו תירוץ ואי בעית אימא דכתב הרב הנז' דהרמב"ם לא גריס לה. אלא ודאי דלהאי תירוצא קמא נמי הכונה דלא קאי אהאי קרא אלא למקלל חבירו ולא למוציא ש"ש. ואע"ג דמאי דפריך הש"ס הוא דאימא דמקלל לא תיסגי ליה במלקות ולא פריך דמאי איריא מקלל אפילו מוציא שש"ל. על כורחך תרתי פריך דהא תיקשי על התרצן דתריץ מי גרע מקלל ממוציא מאי משני אימא דכונת המקשן להקשות דמאי איריא מקלל אימא דקרא למוציא שש"ל וכ"ש מקלל ותרוייהו לילקו ומאי תירוצא מי גרע וכו' ותו המקשן דבא לישב קושיתו אמאי הוצרך לומר דמאי דקשיתיה היינו דמקלל לא תיסגי ליה במלקות כה יאמר דכונתו דמוציא נמי לילקי. אמנם נראה דהתרצן השיב לו עפ"י מדותיו שהקשה אימא למוציא שש"ל דהך לישנא מורה ובא דקרא לא אתא אלא למוציא ולא למקלל דאי כונתו להקשות דמאי איריא מקלל אימא דמוציא נמי לילקי הול"ל ואימא אפי' מוציא שש"ל ומדלא קאמר הכי משני שפיר מי גרע. ואהדר ליה המקשן שנ"ה ופיר"ש קושיתו דמוציא לילקי ומקלל לא תיסגי ליה וכפ"ז שתים זו שמענו דקשיא ליה כל בתר איפכא דמדנקט מקלל מוכח דמוציא לא לקי ופריך דמוציא לילקי ומקלל לא תיסגי ליה במלקות והכי משמע מפירוש רבינו גרשון מאור הגולה בכ"י שכתב וז"ל ואימא האי ליראה לחייב לאו למוציא שש"ל הוא דאתא ולא למקלל. אנן הכי ק"ל דנימא דמוציא שש"ל תיסגי ליה במלקות ונימא דלהכי כתיב והפלה אבל מקלל בשם לא תיסגי ליה במלקות דתרתי עביד עכ"ל. ומאחר עלות דהמקשן תרתי קפריך מוכרח דמאי דמשני התרצן לכל הגירסאות ולכל הפירושים כונתו דליראה קאי אמקלל וסגי ליה במלקות ולא קאי אמוציא ומ"ה לא לקי. איכו השתא מאי קאמר הרב עיון יעקב דודאי לתירוץ ראשון מבואר דגם מוציא שש"ל יליף מהאי קרא אלא שאין לוקין וכו' והלא הדבר מבואר בהפך דגם לתירוץ ראשון צ"ל דלא קאי למוציא דאי קאי למוציא נמי לילקי ואינו מן הישו"ב בפירוש ריב"ם דאמקלל לילקי ולא אמוציא כמו שנאמר וגם התוס' שכתב הרב הנז' והרב בה"ז דלא גרסי ואב"א כתבו בתירוץ הש"ס דכיון דאשכחן אזהרה במקלל יש לנו להעמיד האי קרא דמלקות במקלל טפי מלהעמיד במוציא דלא אשכחן ביה אזהרה מפורשת ע"ש ופשטן של דברים משמע דלא איירי קרא במוציא לתירוץ הש"ס הפך הרב הנז' ושפיר קאמר הרב מהרש"א והערתו אשר הערה על הרמב"ם. וע"פ דברי התוס' הללו כתב הרב צאן קדשים דאף כפי מ"ש התוס' לעיל א"ש גירסתנו דגרסינן ואב"א וכו' עש"ב ואינו מחוור. ודברי הרב בה"ז והרב עיון יעקב הנז' שכתבו דהתוס' הכא לא גרסי ואב"א נראין עיקר. אמנם מדברי התוס' בר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה הא ר' יהודה שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ומוציא שש"ל דאמרו פ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא הנ"מ בלא ברכה וכו' ע"ש משמע דהוו גרסי ואב"א וכו' כגירסתנו תו ק"ק על הרב עיון יעקב במה שישב להר"מ דאף דנימא דהר"מ לא הוה גריס ואב"א וכו' מ"מ מוכרח דכונת הש"ס כתירוצו היינו דהאי קרא דליראה אינו אלא במקלל ולא במוציא שש"ל דהא אמרי' בסנהדרין דף נ"ו ע"א דפריך אקרא דונוקב שם ואימא פרושי שמיה הוא ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא וכו' הויא ליה אזהרת עשה ולא שמה אזהרה והך לישנא דהש"ס מייתי ליה הרמב"ם בס' המצוות עשין ד' ופירשו דר"ל אולי אומרו ונוקב שהוא שיזכיר השם לבד וא"ת איזה עון בזה נאמר כי הוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכיר השם לבטלה וכו' ע"ש והרי מפורש בסוגיא הנז' והביאה הרמב"ם דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא ומוכרח דכונת הש"ס בתמורה היינו דקרא דליראה אינו אלא במקלל בשם: אלא דאעיקרא זה אינו מן הקושי על הרמב"ם שהביא פי"ב דשבועות קרא דליראה כי כן דרך הרמב"ם בחיבורו בכמה וכמה דוכתי דלא קפיד אקראי כידוע. וראיתי להרב מהרש"א ז"ל בחידושי הלכות שכתב על דברי התוס' דר"ה דף ל"ג הנז' שכתבו דמוציא שש"ל אמרי' פ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא וז"ל לאו מהאי קרא מייתינן ליה התם אלא מדכתיב ליראה את ה' הנכבד והאי קרא את ה' אלהיך תירא דרשינן בדוכתא אחריתי לרבות ת"ח עכ"ל ודבריו קשים לשמוע דהרי מפורש באותו פרק באותו מקום כדברי התוס' דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא וקרא דליראה לא אתא אלא למקלל בשם והרי הוא כמבוא"ר מתוך כל מ"ש. וה"נ אמרינן בסנהדרין דף נ"ו כנז' דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא כמ"ש התוס'. ומ"ש רש"י בריש סוגית תמורה אם לא תשמור וכו' שיתירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל חבירו וכו' ע"ש היינו לס"ד אמנם למסקנא קרא דליראה למקלל ולפי שינויא בתרא מוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא והכי אמרינן בסנהדרין כאמור וכ"כ הסמ"ג לאוין רמ"א ועשין ד' והסמ"ק עשין ד' והר"א ממיץ בריש (ס') ס' יראים דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא וכ"כ הר"ן בשמעתין כנז"ל. ותו קשה דפליג מהרש"א דידיה אדידיה שהוא הכא בחידושי אגדות כתב דנפיק מאת ה' אלהיך תירא והעיר על הר"מ דמייתי ליראה את השם דבמסקנא לא קאי הכי אלא אזהרתו מאת ה' אלהיך תירא כמש"ל וזה הפך ממש ממ"ש בחידושי הלכות בר"ה: