פתח עינים על נזיר כג.

אישה הפרם באשה שהפר לה בעלה וכו' בספרי פ' מטות שנינו. וה' יסלח לה הרי שנדרה ובטל לה בעלה [ה"ג הראב"ד בפי' כ"י] והלכה ועשתה מזידה מנין שצריכה סליחה ת"ל וה' יסלח לה והרי דברים ק"ו ומה אם נדרים המופרים צריכים סליחה ק"ו לנדרים שאינם מופרים למה"ד למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה ומה אם מתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך סליחה ק"ו למתכוין לאכול ואכל עכ"ל ופירשו הראב"ד ורבינו הלל בפירושיהם כ"י דהלכה ועשתה מזידה שלא ידעה שהפר לה בעלה ונתכוונה לאיסור וכדאמרינן בשמעתין. וראיתי להרב צידה לדרך פ' מטות שכתב ע"ד רש"י שהביא הא דספרי ק"ו לאינם מופרים וז"ל י"מ שכתבו וא"ת זיל קרי בי רב הוא י"ל דק"ו כן הוא שבעלה הפר והיא לא ידעה ועברה שהיא צריכה כפרה ק"ו לאינן מופרין ר"ל שבעלה אינו מפר והיא סבורה שבעלה הפר ואין זה אמת כי תלמוד ערוך ברור מללו מכחישו פ"ד דנזיר ופ' בתרא דקידושין דקאמר על הך דרשא דקאמר רש"י כאן וכשהיה ר"ע וכו' ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו הרי אתה רואה מפורש וכו' והא ודאי דכוותא איירי רש"י באומרו ק"ו לשאינן מופרין וכו'. וכן הקשה לשלשה דרכים שכתב הרב מהר"ם יפה בלבוש האורה ששגגה האשה מהש"ס. ומסיק דלק"מ דכונת' בהאי ק"ו ע"ד שאמרו בש"ס ע"ז ידוו כל הדוויים כלומר החי יתן אל לבו ע"ש באורך. וכנראה דלא שלטו מאורי אור עיניו בבריתא דספרי דאלו זכר שר מהספרי לא היה צורך להשיג על המפרשים הנז' מהש"ס דכי היכי דאמרו בש"ס המתכוין לאכול חזיר ואכל דכוותא נמי איירי רש"י וכו'. והו"ל לאפושי רתחא שהרי דברי רש"י הם מהבריתא דספרי ולשונו שכתב ק"ו לשאינם מופרים הוא לשון ספרי ובדרשה זו עצמה אמרו למה"ד וכו' ק"ו למתכוין לאכול ואכל אלמא השני חלוקות במתכוין לאכול בשר חזיר במזיד אלא דבחלוקה ראשונה טל"ה תניא וזאת שנית מחשבתו ומעשיו שדי אחיזר"י: ומאי דאסיק דכונת הספרי לקחת מוסר הסכל עד"ש על זה ידוו. איברא דאפשר לפרש הכי וכן משמע קצת מפירושי הראב"ד ורבינו הלל: אמנם נראה דאפשר לפרש דברי הספרי ורש"י דהאי ק"ו לשאינם מופרים רבותא קמ"ל דאם עברה על נדרה ואח"ך הפר לה בעלה חייבת וכמ"ש הרמב"ם פי"ב דנדרים וכתב הרדב"ז בביאורו דנפקא ליה ממאי דשנינו במשנתנו האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין וכו' סופגת מ' דמאי למימרא אלא דאשמועינן אף דהפר אח"ך ע"ש והכי מוקי לה הש"ס לעיל דף כ"א ע"ב. ועיין בתוס' לעיל דף ך' ע"ב. והשתא אפשר דהאי דקאמר בספרי ק"ו לשאינם מופרים כי הפר לה אח"ך איירי והיינו רבותא כדתנן במתני' וא"ש דהיא מזידה ובאותה שעה שעברה אכתי לא הפר ולהכי מדמי לה לנתכוון לאכול ואכל. ומ"ש הרא"ם בזה דבריו סתומים ע"ש:

וכשהיה ר"ע מגיע אצל פסוק זה וכו' יש להבין מאי קמ"ל ר"ע ואיסי בן יהודה ותו למה לי כל הני ובמאי פליגי ר"ע ואיסי וכבר הש"ס יהיב צריכותא. אמנם דרך דרש אפשר לומר דר' עקיבא חידושא קא משמע לן משום דאמרינן סוף פרק קמא דקידושין מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה והיינו דאמר ר"ע מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה כלומר דזה לא יש בו אלא מחשבה רעה ואפ"ה טעון כפרה משום דחשב ועשה מעשה בכוונה רעה אף דלפי האמת לא עשה מעשה רע אפ"ה נדון כיון שעשה מעשה בכוונת איסור מחשבה רעה זו שיש עמה מעשה בכוונה רעה צריך כפרה. מי שנתכוון להעלות בשר חזיר עאכ"ו שנדון על המחשבה והמעשה והיינו כדאמרינן התם מחשבה שעושה פרי מצרפה למעשה. כיוצא וכו' כגון חתיכה וכו' והוא דומה לזה דהתם איכא ס' חטא במעשה והמחשבה טובה לגמרי אפ"ה ונשא עונו המתכוין לחזיר וכו' דמחשבתו ומעשיו שוים לרעה עאכ"ו. ור' עקיבא ס"ל כסברת ר' אליעזר בכריתות דף י"ז דאמרינן דסבר דחייב בחתיכה א' ס' חלב ס' שומן. ואיסי בן יהודה סבר כסברת רב ואמוראי דבעינן ב' חתיכות ע"ש. ורבותא דאשמועינן איסי בן יהודה הוא ענין אחר דהיכא דאיכא דהתרא ולא נתכוון אלא להתר ונשא עונו כיון דאיכא ספיקא דאכל איסורא והיינו דהיכא דאיכא טלה וחזיר לפניו אף הוא היה מתכוין ונשא שה מאשר לפניו וכו' כ"ש במציאות דיש טלה וחזיר לפניו ושביק התרא ש"ה תאמר לו ואכיל איסורא עאכ"ו והיינו רבותא דמלבד אשר חטא דאכל איסורא עוד איסור מוסיף על חטאתו דשביק התרא ואכיל איסורא וענש יענש גם על זה. וקאמר על זה ידוו כל הדווים דבכל חטאות אדם על הרוב יש התר לפניו מאכלות וביאות דהתרא ונפשו אותה שביק התרא ואכיל איסורא ומוסיף על חטאתו במקום שמר"ה כי לא חפץ התרא וק"ל:

ואחד אכלו לשם אכילה גסה. כבר כתבתי בכולא שמעתין בשערי דף צ"ד ע"ג והנמשך: