פתח עינים על מגילה ז.

שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני וכו'. עמ"ש הרב יד אליהו בתקנות ועמ"ש אנכי עפר דל בספר הקטן ברכי יוסף ריש סי' תרפ"ח בס"ד ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ד בס"ד:

כתנאי כתוב זאת מה שכתוב כאן וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף קכ"ח ע"ד בטעם פלוגתא דהני תנאי ע"ש:

שנאמר ויודע הדבר למרדכי. פירוש אלמא מרדכי נביא הוה דמהיכן נודע לו אלא ברוח הקדש ואם כן גם המגילה אמר ברוח הקדש כיון דנביא הוה. חידושין בשם תוספות כ"י לקוטי רבינו בצלאל כ"י. ועיין מה שפירש"י:

תוס' ד"ה נאמרה לקרות משמע דסבר וכו' עד סוף הדיבור. בלקוטי רבינו בצלאל כ"י ארוכ"ה לו עלתה. ובראשונה מייתי נסחאות מתוספות כ"י ושוב כתב כדי לעמוד על ביאור דיבור זה עיין במהרש"ך ח"ב סי' רט"ו משם הרב מהר"י בי רב. ואחר זה כתב וז"ל נאמרה לקרות וא"ת אי לא בעי כתיבה כלל אמאי לא יצא הקורא במגילה בין הכתובים לא תהא אלא קריאה על פה וי"ל דשמואל ה"ק שלא נתנה ליכתב בכלל ספרי הקדש עד שתהא כמותם לטמא הידים אבל מ"מ נתנה ליכתב שלא ע"פ והקורא ע"פ לא יצא ואי קשיא לך הא דאמרי' מס' יומא דפריך והאיכא חנוכה ופריק נתנה ליכתב אמרינן הניחא למ"ד נתנה אלא למ"ד לא נתנה מאי איכא למימר דאלמא דמ"ד שלא נתנה ליכתב כלל קאמר דומיא דחנוכה לא קשיא דנתנה ליכתב מדרבנן מיהא משא"כ חנוכה וכו' א"נ מסתברא לי דודאי לישנא דסוף כל הנסים לא שייך שנכתבה לעצמה אלא כשהוא מכלל כתבי הקדש הוא סוף להם דומיא דשחר שהוא מכלל הלילה וסוף לה ואינו חלוק לעצמו ע"כ ל' הרשב"א ובו יובנו דברי התוספות עכ"ד רבינו בצלאל בלקוטיו כ"י הנצרכים לנו ונראה דהמזכיר מהרש"ך ח"ב הוא המעתיק מהר"א פליף: ולשון. הרשב"א בחידושיו הנז' בקשתיו ולא מצאתיו בחידושיו הנדפסים. ונראה דאלו חידושים של הרשב"א שבידינו הם מהרשב"א דכמה זמני משכחת שם דברי הרשב"א דמייתו רבוואתא משמיה והיה אפשר דהם מקוצרים על דרך חידושי ר"ה מהרשב"א שכתבתי במ"א כי באו לידי חידושי ר"ה להרשב"א כ"י והנדפס חומש מחידושיו מ"מ בזה שבחידושיו הנדפסים בענין זה עצמו יש לשון אחר לא ידענא מאי אידון בה ואולי הוא מהדורא אחרת: והא. דהרשב"א לא הקשה ממתני' אלא מכתובה בין הכתובים היינו משום דשמואל גופיה סבר הכי לקמן דף י"ט סוף ע"א והא עדיפא לאותוביה דידיה אדידיה דאי ממתני' מצי למימר אנא דאמרי כהאי תנא דפלי' אמתני' כפי הנסחא דקמן בתוספות איכא למידק על דבריהם דמקשו מר' יוחנן והי"ל להקשות משמואל גופיה. וכן ראיתי בחידושי הרשב"א הנדפסים דהקשה משמואל גופיה ועמ"ש הרא"ש בתוספותיו. ואחרי כתבי ראיתי בלקוטי רבינו בצלאל ב"י הנז' שהרגיש לקמן בזה ותירץ דאי מדשמואל ל"ק דהוה אמינא דסבר שמואל דכתובה בין הכתובים גרע מע"פ דבע"פ לא בעי הכר פרסומי ניסא ובמגילה הכתובה בין הכתובים מוקי לה בדלא מייתרא וכו' ולהכי מקשה מר' יוחנן דמוקמי לה בצבור ואמאי לא יהא אלא כקורא ע"פ אלא ודאי הקורא ע"פ לא יצא והיכי מתרצי לשמואל דלא כסתם משנה עכ"ד ודבריו סתומים ואפשר דכונתו דלר"י דביחיד שרי בכתובה בין הכתובים ולא חייש דלהוי הכרא דמיתרא או מחסרא אלמא בצבור דקפיד לא יהא אלא כקורא ע"פ כיון דביחיד לא בעי דמיתרא או מחסרא. ומ"מ אכתי קשה דלימא דבצבור בעי פרסומי ניסא וגרע מע"פ כמ"ש לשמואל ותו לדידיה נימא דשמואל פליג על ר' יוחנן דביחיד בעי מחסרא או מיתרא וה"ט דבעי הכרא ומה מקשה מר' יוחנן ואפשר דהשתא דר"י קאמר הכי וקאמר עלה בצבור שנו מסתמא אית לן למימר דגם שמואל הכי סבר ולא פליגי אבל אי מייתו דשמואל לחוד יש לדחות. שוב ראיתי דלא אפשר דשמואל פליג וגם הא דבצבור שנו לא נאמר על ר' יוחנן לחוד אלא כי אתמר גם אשמואל אתמר שהרי קרו לפני רב יהודה במגילה הכתובה בין הכתובים ומר ניהו תלמיד שמואל ואיהו אמרה משם שמואל ופריך עלה ומשני בצבור שנו וא"כ קאי אדשמואל והדרא קושיא לדוכתא דהו"ל להתוס' להקשות משמואל גופיה דהא דבצבור שנו אמרוהו בש"ס גם אשמואל. ויש לישב קצת דר' חייא בר אבא דאמר משום ר"י איהו ניהו דקאמר בצבור שנו. וממילא תריץ לרב יהודה דקרו קמיה במגילה הכתובה בין הכתובים ויען שהאומר משום ר' יוחנן הוא דאמר בצבור שנו להכי נקטי התוס' ר' יוחנן. והוא דוחק. ותו יש להרגיש דכיון דהתוס' הקשו ממתני' מה הוסיפו להקשות מר' יוחנן הלא ודאי דר' יוחנן הכי סבר דבעלמא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה. ויש לישב: אכן. נראה עיקר כנסחת התוס' כ"י שהביא בלקוטי רבינו בצלאל כ"י דלא הקשו אלא מסתם משנה ומתיבת ורב עד לא יצא ליתיה ונמחק הכל:

שתי מנות לאיש אחד. כתוב בלקוטי רבינו בצלאל כתיבת יד משם הרמב"ן (כי) [כ"י] פירוש שתי מנות לאדם אחד שהוא עשיר. ולאביונים שאינם רגילים כל כך לאכול די להם במתנה אחת והיא נחשבת להם כדבר גדול עכ"ל ועמ"ש הרב פרי חדש ומ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף בס"ד: