פתח עינים על קידושין לא.

שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר וכו'. יש להעיר אמאי לר' אליעזר לא שאל נתגרשה מהו כדבעי בתר הכי לר' יהושע. ויש מי שכתב במ"ש בירושלמי דאין הלכה כר' אליעזר דשמותי הוא כלומר מתלמידי בית שמאי וכל דבריו כב"ש. ותנן סוף גיטין דלב"ש לא יגרש את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר. וכפי זה אם נתגרשה לב"ש ודאי הוא משום ערות דבר ותו לא מחייב בכבודה דלאו עושה מעשה עמך ומשו"ה לא בעי לר' אליעזר נתגרשה מאי דלדעתו אין כאן שאלה. אמנם ר' יהושע סבר כבית הלל דיכול לגרשה אפילו הקדיחה תבשילו א"כ חייב בכבודה ומשו"ה בעי לר' יהושע עכ"ד. ויש לדחות דגם לב"ש כששניהם רוצים להתגרש מרצונם הטוב יכול לגרש בשופי אפילו היא צדקת וחסידה וא"כ גם לר' אליעזר הוה מצי למבעי נתגרשה מהו והיינו כאשר יהיה האופן דחייב בכבודה. ותו התינח לדעת הטור אבל לדעת הרמב"ם דסבר דחייב בכבוד אביו רשע מאי איכא למימר:

גדול המצווה ועושה וכו' התוס' כתבו דהטעם דדואג ומצטער פן יעבור וכו' ובתוספות רבינו יצחק הזקן כ"י ראיתי שאחר שנתן טעם הנז' כתב וז"ל ויש מפרשים לפי שאין הקב"ה צריך למצוות אלא שיקיימו דבריו לכך המצווה עדיף שעשה רצון קונו אבל מי שאינו מצווה מה רצון קונו יש שלא ציוה לו כלום. ועוד טעם פשוט מאחר שציוה לזה ולא לזה אין להקב"ה נחת רוח בעשייתו עכ"ל ופירוש יש מפרשים כתבו הריטב"א בחידושיו משם הרמב"ן. אבל הטעם אחר דאין להקב"ה נחת רוח בעשייתו אינו מתישב כל כך דלפי טעם זה מי שאינו מצווה ועושה גרע טובא דאין להקב"ה נחת רוח במעשיו ומהש"ס נראה דיש לו שכר מיהא. וכן יש להעיר לטעם הגאון שנ"ט קרוב לזה בסגנון אחר והביאו בשיטה מקובצת קמא על דף פ"ז ע"א וז"ל פירש גאון לפי שאין לו להכנס באומנות שאינו שלו ונראה כאלו יורד לאומנות חבירו עכ"ל דכפ"ז לא היה לו להיות שכר כלל ובמקום שכר יהיה לו עונש. ויש לישב. וע"ש מ"ש עוד בשם ר"ת [ועמ"ש אני בעניי על דברי ר"ת שם בקמא בס"ד]. ובענין דברי ר"ת שהביאו התוס' והרא"ש והריטב"א והר"ן אי נשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא כתבתי קצת בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף ובספרי הקטן מחזיק ברכה באיזה מקומות ע"ש:

בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו א"ה לכבוד עצמו הוא דורש וכו' אפשר במה שידוע דא"ה טוענים אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה וכתבו המפרשים דסברי א"ה דמעשה שמים עדיף. והשתא כששמעו א"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש ח"ו ויש ב' רשויות דהאחר אינו מניח לבטל הע"ז ולכבוד עצמו אומר לא יהיה לך וכו'. וכששמעו כבד את אביך כמ"ד משל בן ואיזהו כבוד מאכילו ומשקהו וכו' ואי איתא דמעשה שמים עדיף למה אינו זן ומפרנס לאבות מאחר דהשוה כבודם לכבודו. אלא ודאי העיקר הוא דמעשה אדם עדיף ולכן הוא ציוה כבד את אביך וחזרו והודו למאמרות הראשונות דהאדם צריך לשרש אחר ע"ז ושפיר אמר אנכי ולא יהיה לך: ועל דרך זה אפשר לפרש בהקדמה ידועה דא"ה סוברים שצריך אמצעי בין האדם ובין הבורא יתברך ולכן עובדים למזל או ככב. והוא הבל שצריך לעבוד ה' דוקא מבלי אמצעי וכבר אני בעניי הארכתי בהקדמות אלו בדרושים וז"ש דא"ה אמרו לכבוד עצמו הוא דורש דהעיקר הוא על ידי אמצעי. אמנם כאשר שמעו כבד את אביך שר"ל אתה בעצמך תכבדהו שלא ע"י אמצעי וכמ"ש לקמן דאבימי הו"ל ה' בני סמוכי והוא עצמו היה מכבד אביו ויאמר אביו רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כבוד [אב] ואם כלומר דציווי ה' הוא כבד את אביך אתה בעצמך. ולזה ידעו א"ה דטענת אמצעי בטלה היא מבוטלת וחזרו והודו למאמרות ראשונות דצריך לעבוד ה' דוקא בלי אמצעי: ואפשר עוד לומר במ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז וז"ל בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה עצתם וזו היתה טעותם אמרי הואיל והאל ברא ככבים אלו וגלגלים להנהיג העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראוים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וכו' והתחילו לבנות לככבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולהשתחוות לעולם וזוהי עיקר ע"ז עכ"ל והנה אמרו לקמן דף נ"ט דפליגי ר"י ור"ל אי אתי דיבור מבטל דיבור וקי"ל כר' יוחנן ומבואר שם בש"ס דלכ"ע לא אתי דבור ומבטל מעשה. וא"ה היו סוברים כמ"ש הרמב"ם דהשי"ת חלק כבוד לככבים וגלגלים ונתנם במרום וזה מעשה שעשה וממנו ילמדו לכבדם ולהשתחוות להם. ואח"ד ששמעו אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש שנתקנא ח"ו ואין רוצה שיכבדו לשום א' ולא אתי דבור ומבטל מעשה. וכששמעו כבד את אביך והשוה כבודם לכבודו כביכול. מינה ידעו דח"ו לא נתקנא דהרי ציוה לכבד או"א בתוקף הכבוד והשוה כבוד או"א לכבודו. ומוכרח דנתן למזלות וככבים וכו' במרום להאיר לעולם השפל אבל לא לעובדם ולהשתחוות להם וחזרו והודו למאמרות דייקא דאף שהוא דיבור אינו סותר המעשה ה"ו: