פתח עינים על כתובות סב:

מע"ש לע"ש וכו' עתה בא לידי ספר חדש מהגאון החסיד אב"ד דק"ק פפד"מ מהר"ר פנחס סג"ל זה שמו ספר כתובה והוא שיטה על כתובות וכרגע נראה לי וראיתי בדף צ"ט מהספר ע"א וע"ד דנטה לומר דאם הת"ח נאנס בליל שבת בעי שלומי בשבוע ע"ש והרב עולת תמיד סי' ר"מ כתב דאינו חייב להשלים ולי ההדיוט נראה כדבריו ובפרט לטעם הזהר הקדוש הנז'. והכל לפי מה שהוא אדם:

עד דאתי איעקרה דביתהו פירש"י נעשית עקרה כן דרך העומדות עשר שנים בלא בעל וכתב הרב עיון יעקב וז"ל דברי רש"י לכאורה תמוהים דהא איתא להדיא ביבמות דף ל"ד כשמצפה ומשמרת על בעלה לא מעקרה וכבר הרגיש מהרש"א ול"נ דכונת רש"י ג"כ הכי הוא דתמוה מ"ש יאמרו עניה זו לשוא שמרה וכו' אלא דבאמת נעשית עקרה דרך מקרה אלא לפי שכן דרך העומדות עשר שנים כשאינה מצפה נעקרה יאמרו לשוא שמרה שאם היתה מצפה ומשמרת וכו' לא נעקרה עכ"ל ומ"ש דבאמת נעשית עקרה דרך מקרה מלשון רש"י דפירש נעשית עקרה כן דרך וכו' משמע דמשו"ה נעקרה ולא דרך מקרה ומה שסיים לשוא שמרה שאם היתה מצפה וכו' הם דברים סותרים דאיך אמר שמרה ואם היתה מצפה. ורש"י במהדורא קמא הביאו בשיטה מקובצת כתב וז"ל נעשית עקרה לפי ששהתה אחר בעלה עשרה שנים שוב אינה מתעברת וכגון שאין דעתן להנשא באותן עשר שנים עכ"ל. והנראה לומר הוא דזו הסיחה דעתה מבעלה ולכך נעקרה ואיהי דאפסידה אנפשה אך הבריות יאמרו לשוא שמרה דיסברו דודאי לא הסיחה דעתה והמתינה ודעתה על בעלה ולשוא שמרה וח"ו יהיה נראה כמתרעם לצד עילאה דכיון דהיה לה זכות לתת רשות לבעלה לת"ת איך לשוא שמרה והם אינם יודעים שהסיחה דעתה. ומה שלא פירש רש"י דאע"ג דהיתה מצפה ודעתה על בעלה דרך מקרה הכי קרה לה וז"ש לשוא שמרה דהמתינה ודעתה עילויה ועכ"ז איעקרה. היינו דכיון דכך היא המדה דבמצפה אינה נעקרת לא רצה לפרש דזו נשתנו עליה סדרי כיון דעושה מצוה גדולה לתת רשות לבעלה וגורמ' להגדיל תורה ובחר לפרש דאיהי אפסידה נפשה דהסיחה דעתה: ומה שרצה לישב בספר כתובה דהא דאמרינן דעתה להנשא היינו כשדעתה להנשא בכל עת אם יזדמן אבל כשיודעת שלא תנשא עד אחר עשר שנים אינו מועיל וכל הני דשהו י"ב שנים לא פסקו אלא פחות מעשר שנים ואח"ך ישבו שנים שלשה שנים שלא ברשות וכו' אבל הכא פסק י"ב שנים וכו' ע"ש אע"ג דדברי רש"י במהדורא קמא שהבאתי נוטים לדבריו ק"ק דרבי איך פסק י"ב שנה דודאי תתעקר כשיודעת שלא יבא בעלה עד אחר עשרה שנים. וגם לשון עניה זו לשוא שמרה לא א"ש ודוק:

קם קמיה וכו' מי איכא אבא דקאים מקמיה ברא. הנה אשו"ר ברהטי"ם להרב מגילת ספר עשין י"ב שהקשה מהכא למ"ש הרמב"ן פ"ק דקדושין דמאי דרהטא סוגיין דעומדים מפני הת"ח היינו בזקנים וכו' והא הכא דר' חמא קם מקמיה ינוקא וכו' ויש ללמוד מכאן דאפי' בנו והוא רבו אין האב צריך לעמוד בפני רבו בנו דאל"כ מאי תמהה דביתהו לפי מה שעלתה על דעתה דר' חמא ידע שהוא בנו מי איכא אבא דקאים באפי ברא הרי היכא דבריה רביה אבוה קם ואפ' דר' חמא ראה שבנו חכם ממנו אלא ודאי דפשיטא לה דאפילו בנו והוא רבו אין האב חייב לעמוד בפני בנו עכ"ד: ועם האדון הסליחה דלא שמא מתיא דמ"ש הרמב"ן הוא דבכוליה תלמודא מוכח ורהטי סוגיי דעומדין מפני ת"ח מן הדין. ומה ראיה איכא מר' חמא אימור דלפנים משורת הדין עביד ותו דבא לביתו ורצה לכבדו א"נ ר' חמא סבר כר"י הגלילי והרמב"ן לא קאי אלא על סוגיי דתלמודא דמן הדין עומדים מפני ת"ח. ומה שרצה להוכיח ממ"ש דביתהו מי איכא אבא דקאים מקמיה ברא לפשוט מאי דבעי תלמודא בנו והוא רבו ופיר"ש מן האשה דסברה דכבר ידע ר' חמא דהוה בריה וכו' הדבר קשה לפשוט בעיית הש"ס משיחה קלה דדביתהו דר' חמא וההנחה שהניח הנח"ה שובר"ת דדביתהו כבר הרגישה כי לא ידע בעלה שהוא בנו ומילתא בעלמא אמרה ליה להודיעו שהוא בנו. גם מה שהכריח דדילמא ראה דחכם בנו יותר והוא רבו אפילו לפי דבריו הן נסתר במה שכתבנו דמילתא בעלמא אמרה האשה. ותו דאיך בשעה קלה ראה שחכם כרבו דהגם דבאיזה הלכות ראה שהוא חכם אין ראיה מחכמתו כי רבה לאחשוביה שהוא כרבו. ותו דבעיית הש"ס פ"ק דקדושין כשלמד ממנו ממש והוא רבו באמת וזו אינה משלנו ואין להאריך יותר: ואני ראיתי בשיטת ברכות כ"י נושנת היא שכתב דהרא"ש היה קם מפני בנו רבינו יחיאל שהיה חכם גדול לעשות יקר כבוד לתורה עכ"ד ולפנים משורת הדין עבד וכההיא דפ' שלשה שאכלו דרב פפא אפסיק לאבא מר בריה ע"ש. ומ"ש מי איכא אבא וכו' מילתא בעלמא זאת אומרת להודיע שהוא בנו כאמור. א"נ נסתפקה אי ידע שהוא בנו או לא ידע ולהכי אמרה בלשון זה ופשוט: