פתח עינים על גיטין לח

אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו וכו' מיתיבי וכו' מצוה שאני ת"ר וכו' ודילמא ר"א ס"ל כמ"ד רשות וכו'. חזה הוית להרב מהר"ש יונה בתשובותיו סי' ס"ט שהקשה דמאי פריך ודילמא ר"א ס"ל כמ"ד רשות אפילו נימא דר"א סבר רשות פריך שפיר לשמואל דאמר כל המשחרר עבדו עובר בשלמא אי ליכא אלא פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא שפיר קאמר שמואל דהלכה כר"ע מחבירו אבל השתא דגם ר"א ס"ל כר' ישמעאל דאמר רשות א"כ אין הלכה כר"ע מחביריו ולהכי איצטריך לשנויי דלעולם ס"ל חובה ומצוה שאני עכ"ד ונרא' דלק"מ דכל הני כללי לא נאמרו אלא לדידן האמנם אמורא דסבר כחד תנא ליכא לאותובי עליה ואם כה יאמר אנא דאמרי כהאי תנא ומה גם הכא בסוגיין דשמואל גדול האמוראים ופליג על רב שהיה תנא דהוא לא חשיב ליה כתנא כידוע והכא דאית ליה רבי עקיבא דסבר כותיה סגי ומסגי דדעתו כדעת רבי עקיבא. והוא על דרך הנהו כללי דפרק מי שהוציאוהו דפריך דאיכא מאן דפסיק נגד הכלל ופריק היכא דאתמר אתמר. ומעיקרא כי פריך בש"ס קשיא הלכתא אהלכתא או קאמר ה"נ מסתברא דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא הוו בה רבנן דמאי קושיא כי האמורא מצי לפסוק נגד הכלל. ופוק חזי להרא"ש בפסקיו ספ"ק דבתרא כי הש"ג ישיג על הרי"ף דפסק כחד דמסתבר טעמיה דלית לן לאכרועי כיחידאה מסברא דנפשין ע"ש ומוכח דנטה ללו"ן על הרי"ף דוקא אבל האמורא מן קדם דחיליה תקיף מצי להכריע כיחיד והכי מוכח מכמה דוכתי: ואי בעית אימא כלפי מ"ש הרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר הבהיר יבין שמועה דף מ"ד כלל קי"ב ודף מ"ז כלל רל"א דרמי ומקשה על הגאון רבינו שמשון בס' כריתות שפסק כר' עקיבא נגד ר' אליעזר דהא אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו ורבי אליעזר רבו הוה וניחא ליה להרב ז"ל דשאני ר"א דהוי שמותי ע"ש ואף אנו בעניותנו נאמר דהגם דאין הלכה כר' עקיבא מחביריו שאני הכא דר' אליעזר שמותי ובכי הא הלכה כר' עקיבא נגד רבי ישמעאל דהלכה כר' עקיבא מחבירו ודל מהכא רבי אליעזר דאין הלכה כמותו משום דשמותי הוא: שבתי וראה דח"ו נתעלמה הלכה מהרב יבין שמועה דבפירושא אתמר פ' כיצד מברכין (ברכות דף ל"ו) רבי עקיבא במקום ר' אליעזר עבדינן כוותיה ופירש רבינו יונה דהלכה כר' עקיבא מחבירו וא"כ דברי ס' כריתות הם תלמוד ערוך ובמקום אחר דקדקנו בעניותנו על דברי רבינו יונה הנז': עוד אפשר לומר לקו' מהר"ש יונה הנז' דכ' הרב יבין שמועה שם כלל קי"ג וכלל רל"ב משם ס' כריתות דהגם דתרי תנאי פליגי על ר' עקיבא כיון דלא פלוג תרוייהו כחדא במקום אחד אלא האחד לא מקרי אלא מחבירו והלכה כר' עקיבא ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין דכיון דבברייתא לא הוזכר אלא רבי ישמעאל שפיר אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו דבבריתא זו לא הוזכר אלא ר' ישמעאל ולא אכפת לן אי ר"א סבר כר' ישמעאל כיון דלא הוזכר בברייתא זו: ומתוך הדברים אמורים אפשר לישב דברי הרי"ף שכתב אהך פלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבא וז"ל וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה עכ"ל והקשה הרב מהר"ש יונה שם והלא אפילו לא היה כן מ"מ הלכה כשמואל דאתי כר' אליעזר ור' עקיבא דהוו רבים לגבי רבי ישמעאל ע"ש והיה מקום לישב דעת הרי"ף דכיון דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא חשיב כאלו ליכא אלא תרי תנאי דפליגי ואי לא דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו לא ידעינן הלכתא כמאן. אמנם אכתי יש להעיר דגם כי התרי תנאי שקולא"י נינהו ולא אתמר בעלמא הלכתא כמאן איבעי לן למפסק כרב יהודה דהוא אמורא והכריע כחד מינייהו ובכל דוכתי פסקינן הלכה כאמוראי ומאי קאמר הרי"ף הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה והרי אפילו בלא כלל הלכה כר' עקיבא מחבירו הלכתא כרב יהודה דפסק הלכה כחד מהני תרי תנאי ולא עוד אלא דאפילו השתא דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו אי רב יהודה הוה פסק כר' ישמעאל סוגיין דעלמא דפסקינן כאמורא אפילו נגד הכלל והכא נמי הוה פסקינן כרב יהודה: ואפשר לומר דשאני הא דידן דרב יהודה אמר המשחרר עבדו עובר בעשה ומוכח דלא הוה ידע פלוגתא דתנאי דאי לא אמאי אמר מימרא בפני עצמה הול"ל אבריתא דפליגי תנאי הלכה כפ' ומשו"ה אי לאו דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו הוה אמינא כיון דמוכח דרב יהודה לא ידע פלוגתא דתנאי אכתי לא ברירא לן הלכתא כמאן דמאי דפסקינן בעלמא כאמוראי היינו היכא דידעי הברייתא דקתני פלוגתא דתנאי ופסיק כחד אמנם הכא דנראה דרב יהודה לא ידע הברייתא יש מקום לומר דאי ידע הברייתא לא עייל נפשיה בהא וז"ש הרי"ף הלכה כרב יהודה דקאי כותיה כלומר דסברתו נמצאת בבריתא דר' עקיבא אמרה הגם דאיהו לא ידע כן נראה לצדד לפום ריהטא ופנא"י לא היה לי לחפש בספרים: ואנכי הרואה להרב קרבן נתנאל שכתב על דברי הרא"ש (שהגיהם כמ"ש הרי"ף) וז"ל הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה. שלא תאמר דהלכה כרבי אליעזר ששחרר עבדו והשלימו לעשרה אלא אמרינן דר' אליעזר נמי ס"ל כרב יהודה דהלכתא כר' עקיבא אלא מצוה שאני עכ"ל ודבריו קשים בעיני דמוכח מדבריו דהוה ס"ד דרבי אליעזר ששחרר עבדו ס"ל רשות והלכה כוותיה לזה בא לומר דכיון דר' עקיבא קאי כותיה דרב יהודה יש לנו להשוות הדעות דגם ר' אליעזר סבר חובה ושחרר משום מצוה זה נראה כונתו וקשה דר' אליעזר סבר חובה כמבואר בש"ס דתניא בהדיא ר' אליעזר אומר חובה וא"כ מוכרח דשחרר משום מצוה דהוא סבר חובה. ועוד יש לדקדק בדבריו וגם לשונו אינו מכוון במ"ש דר' אליעזר סבר דהלכה כר' עקיבא הגם שכונתו מבוארת ואין להאריך. ועוד הארכתי במקום אחר בענין זה ועמ"ש אני בעניי בקונטרי' זה ריש מסכת שבת בס"ד: