פתח עינים על עירובין סד.

דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו. בברכות דף ל"א הגירסא כך. תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אל יפטר וכו' ע"ש. ואפשר לומר לפי פשוטו במ"ש בנדה דף כ"ד ע"ב האי צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא דכי מדכרו ליה מדכר. וז"ש מתוך דבר הלכה פי' שיאמר הלכה ולימא טעמא והיינו תוך דבר הלכה שהטעם הוא פנימיות הדבר. שמתוך כך זכרהו דכשיש טעם בהלכה כד אדכרו ליה מדכר וזוכר חבירו שאמרה לו ההלכה וטעמא: (ב) א"נ אפשר במ"ש פ"ק דתעניות אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה ונמצא דבדרך אין לו להתעסק בהלכות והשתא כיון שנפטר מחבירו מתוך דבר הלכה כיון דבדרך מפסיק להתעסק בדבר הלכה אתיא זכירה מהלכה אשר שמע בפרק הנסיעה איידי דחביבה ליה שכמה ימים הפסיק להיות שונה הלכות: (ג) יעלה דקדוק אומרו מתוך דבר הלכה דהול"ל מתוך הלכה. ואפשר דאתא לאשמועינן דאפילו אינו בעצם הלכה כלה כמות שהיא רק שתמשך מדבריהם הלכה סגי וז"ש מתוך דבר הלכה כלו' דבר שממנו יבא להלכה בשגם אינו הלכה ממש. א"נ רמז שתהיה אגדה ושמעתתא כלולות כאחד דבזה ימצאו נחת כולי עלמא כההיא דפרק הכונס דמר בעי שמעת' ומר בעי אגדתא וא"ל מילתא דשויא לתרוייהו וז"ש מתוך דבר הלכה כלומר דבר אגדה שתלוי בו הלכה שמתוך כך זכרהו דהוא חידוש שמעתתא ואגדתא בדיבור אחד נאמרו. א"נ הכונה שהוא יאמר לו הדבר שממנו יוצא ההלכה ולא יפרש לו ובהפרדו הוא יחשוב ויוציא לאור ההלכה התלויה בזה ועל ידי זה הטורח זכרהו דהוא דבר מצויין לטובה. וז"ש מתוך דבר הלכה שיפטר מתוך דבר שתלוי בו ההלכה ולא יפרש לו כיצד שמתוך כך זכרהו כי בעודו בדרך יבא לחשוב היכי תלי הלכה באשר דיבר חבירו וזכרהו ולא דמי לאל תתעסקו בדבר הלכה דזהו ענף היוצא מאשר דברו בעיר ותו לא אבל להתעסק בהלכה או הלכות בדרך אזהרה שמענו שלא להתעסק בדבר הלכה: ומתוך זה נבאר לפי קצורנו במ"ש בברכות שם בסוף מאמר זה כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי וכו' אמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון א"ל אדכרתן מילתא וכו' מאי דכתיב לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכו' ע"ש ולכאורה קשה כי הוא אמר ויהי דאל יפטר אלא מתוך דבר הלכה וקאמר כי הא דרב כהנא וכו' והוי כעין מעשה לסתור כי לא דברו בהלכות רק מאי דאמרי אינשי ודרשת הכתוב. ואפשר לומר דנפקא מינה לענין דינא לדין כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דהנה אמרי אינשי הני ציניתא איתנהו מאדה"ר ופירש"י דהכונה שהוא גזר שיהיה שם זריעת תמרים הגם שנזרעו כמה אלף שנים אח"ך מ"מ קראו בשמותם מאדה"ר. וה"ה לעד שהעיד כי ממון פ' הוא מראובן ושוב אמר שכונתו דממון זה ראובן היה סיבה שיהיה לשמעון והממון הוא לשמעון ומתרץ דיבוריה בכי האי גוונא לא הוי חוזר ומגיד ויכול לחזור ולהעיד דממון זה לשמעון כהיום הזה וא"כ נמצא דמהא נפיק לשמעתתא וזהו שהשמיענו דאף דאינו הלכה בעוצם רק דנפיק לאיזה פרט לדברי הלכה שפיר דמי ולהכי קאמר כי הא וכו' לומר דהא נמי דבר הלכה קרינן ביה: א"נ אפשר על דרך זה דמי שאמר הריני נזיר דמי שאמר הני ציניתא איתנהו מאדה"ר קושטא הוי ומי שאמר הריני נזיר דהני צניתא ליתנהו מאדה"ר שניהם נזירים ושפיר נפיק מהא דבר הלכה: (ד) ויבא דרך רמז דידוע מ"ש בזהר דאדם הוא הנשמה כמש"ה על בשר אדם לא ייסך. גם כתב מהרח"ו זלה"ה בשערי קדושה כי היצה"ר מהדינין והוא נגד בחינת נשמתו ממש ע"ש באורך. והיצה"ר נקרא חבר כמ"ש בחגיגה דף ט"ז על פסוק אל תאמינו ברע שהוא היצה"ר והגם דהתם דריש רע שיוצרו קראו רע הא והא איתא שהוא ריע ורע. וממש היא חבירו מיום הולד[ו] וגם למעלה הוא בחינה כנגדו. וארז"ל אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין התורה. ובפרט לימוד ההלכה בעצם ובעיון מתיש כחו וניצול מיצה"ר וזהו הרמז אל יפטר אדם כלומר הנשמה אינה נפטרת וניצולת מחבירו שהוא היצה"ר אלא מתוך דבר הלכה שמתיש כחו בעיון ההלכה שמתוך כך שהוא עוסק בתורה זוכרהו להקב"ה ואינו חוטא: (ה) ויגיע דרך דרש. במ"ש בירושלמי פ"ב דשקלים דר' יוחנן הקפיד על ר' אלעזר דלא אמר הלכה משמו וא"ל ר' יעקב בר אידי דכיון שהוא תלמידו כ"ע ידעי דהוא מארי' דשמעתתא כי כן יהושע יושב ודורש וכולם יודעי' שהם דברי משה רבינו ע"ה. ויוצא מזה דתלמיד גמור אין צריך להזכיר לרבו כי כל מה שהוא אומר יודעי' שהוא מרבו. אבל אם אמר לחבירו שמועה צריך שיאמרנה בשמו. וז"ש אל יפטר אדם מחבירו דייקא לאפוקי רבו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו דכיון שהוא חבירו צריך לאומרה בשמו אבל אם היה רבו א"צ להזכיר שמו: (ו) ויראה על דרך אמת דעל ידי עסק תורה לשמה ממשיך מוחין דאוא"י לזו"ן ומזדווגים וז"ש מתוך דב"ר הלכה ר"ל זיווג מלכות דבר מלשון ראוה מדברת הלכה ה' כלה ותוך זיווג הם המוחין ע"ב קס"א גי' זכו"ר שמשם היא הזכירה ובאור פני מלך חיים ולא ידע דבר רע והכונה שיפטר מתוך לימוד תורה לשמה שימשך זיווג זו"ן שמתוך כך זכרה"ו כי שם מקום הזכירה וניצול מכל רע: (ז) וירצה ע"פ מ"ש בזהר הקדוש דכשהאדם יוצא לדרך השכינה מתחברת עמו וכביכול משלמת זיווג ביתו וכונת הלויה היא ללוות השכינה עמו ועי"ז ניצול מכל רע וז"ש אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דב"ר הלכ"ה כלומר זיווג השכינה לזווגה עמו שמתוך כך זוכרה"ו עושהו להולך בדרך בחינת זכר שמתחבר כביכול עם השכינה. ויען הלכה היא השכינה ה' כלה צריך ליפטר בלימוד הלכה ולכוין לזווגה עמו: (ח) וישמע אשר שמעתי באומרים דאותיות אמצעיות מתיבות דבר הלכה הם בל"ך גימט' ב"ן שהויה דבן רומזת לשכינה וזהו מתוך דבר הלכה מאמצעות דבר הלכה שרמוז שם ב"ן ללוותה עמו ע"כ שמעתי: (ט) ויפקד דיש לרמוז כי ר"ת אל יפטר אדם מחבירו גימט' ב"ן. אלא מתוך דבר ר"ת גי' מה שם מ"ה רומז לז"א הלכה מ' זיזוג זו"ן. ואותיות אמצעיות דבר הלכה הם אותיות בכ"ל שהיא השכינה בסוד וה' ברך את אברהם בכל וארז"ל בת היתה לו לאברהם אע"ה ובכל שמה: (י) ויזכר רמז כי דבר הלכה הם צירוף דלה ברכה כלומר שיכוין בלימוד ובפרט כשיפטר מחבירו להמשיך שפע לשכינת עזנו וליחדה עם דודה ובכן גם היא תשמרנו בדרך וזהו דלה ברכה להמשיך לשכינה שהיא דלה כמ"ש בזהר הקדוש ברכה ותתיחד עם דודה וכן ברכה גימט' זכ"ר. ועוד ברכה עם ד' אותיות והכולל גימ' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם המוחין חב"ד וא"ש ההי"ב: