פתח עינים על עירובין כא:

שמא תאמרו אבד סברם ובטל סיכויין וכו' ביומא דף ע"ב וסוכה מ"ה גבי עצי שטים עומדין נקט כי האי לישנא ופירש"י אבד סברן שלא ישובו עוד ובטל סיכויין מה שאנו סוכין וצופין להם. אבל הכא לכאורה אינו מתישב כלפי הרשעים לשון זה כל כך. ואפשר במ"ש דעיקר ביאת הנשמה לעה"ז היינו דטרם בואה נהנית בחסד עליון כי אין לה מעשים טובים ומאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפי ולהכי באה בעה"ז לסגל מצות ומע"ט ואח"כ נזונית בשכרה ונהנית מזיו השכינה נפש כי תשב"ע לראות מחזה שדי וז"ש שמא תאמרו הנה אלה רשעים אבד סברן ונכזבה תוחלתם לאור באור החיים ובטל סיכויין דשוב בל יראו גאות ה' ובטלה ראיתם שעל זה באו לעה"ז ת"ל הדודאים נתנו ריח:

דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל וכו' ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל וכו' אפשר במ"ש בכתובות ריש דף ס"ב אהא דתנן התלמידים יוצאין שלא ברשות שלשים יום ואתמר עלה ברשות כמה כמה דבעי ארחא דמילתא כמה אמר רב חדש כאן וחדש בבית ופירש"י ארחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא ואפילו יכול לפתותה שתתן לו רשות וכתבו התוספות וא"ת והיאך יצא ר' עקיבא וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שבעליהן (הולכות) [הולכין] ללמוד תורה ולהיות ת"ח ואדרבא אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה עכ"ל ודעת שפתיהם ברור מללו דהיכא דבעליהן שאל ישאלו והם מפתין אותן אף שנתרצו חטא איכא דצערא דגופא לא ניתן לימחל אבל כשהן מעצמן מרצונן רוצות ושמחות שבעליהן יהיו תלמידי חכמים והן הנה כלי הקדש ליכא משום דלא ניתן צערא דגופא לימחל וז"ש הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל אשר בתוקף בחרותם סברו וקבילו והיו הקרובים פורש"י אף על טיפת דם כפי חומר' ר' זירא וגם שהולכים מביתם לת"ת ואינם טועמין חטא ועל פתחינו כל מגדים שמגידות או אוגדות כשהולכין בעליהן ללמוד וכי תימא האיכא צערא דגופא וכיצד הלכו האישי"ם ואיך נהגו בחומרת ר' זירא האיכא צע"ר באשה ולא ניתן לימחל לז"א אמרה כנסת ישראל הרבה גזרות גזרתי על עצמי כלומר אני מעצמי בלי פתוי ושאלה בבעלי"ם מטוב רצוני זאת היתה לי ובזה לא איתמר צערא דגופא לא ניתן לימחל. ועיין מה שכתבנו בעניו' במאמר זה בספרי הק' ראש דוד דף קל"א ודף קמ"ד:

שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני [מה] לא נכתבו א"ק עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר. אפשר לפרש דהא דכתיב ולהג הרבה חוץ מדרשא דבסמו' הוא טעם שני למה לא נכתבו דעל ידי שהם בע"פ וצריכי רבנן למגריסינהו תדיר ולא פסיק זה גורם להתקדש ולהשתעבד שעבודא דאורייתא כי חיים הם למוצאיהם ומרחקתו מן החטא וז"ש ולהג הרבה שהוגה בהן עי"ז יגיעת בשר על דרך שאמרו שיגיעת שניהם משכחת עון וזה טעם גדול לתורה שבע"פ. והוא טוב טעם לקדושת התנאים והאמוראים מלבד תוקף עילוי נשמתם שעל ידי שהיו מוכרחים תדיר לחזור על לימודם בעל פה היה מזדכך גופם ותורה אגוני מגנא ואצולי מצלא לא כן אחר שנכתבה הגמרא דבטלה הגירסא בהתמדה ושרו חכימי' למהוי כעמא דארעא וזה מפתח גדול להבין האי דאחסור דרי וסדר הבדלות בין חכמי ישראל ודי בזה:

אמר רב פפא כל הלועג על דברי חכמים וכו' להבין קשר דבר זה עם עשות ספרים מלבד הפשוט. יובן בהקדים משז"ל בילקוט סוף פ' תשא על תורה שבעל פה וז"ל אמר משה רבינו רבש"ע כתוב אתה לבניך א"ל מבקש אני ליתן אותה לכם בכתב אלא שגלוי לפני שעתידים א"ה לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בני כא"ה אלא המקרא אתן להם בכתב והגדה ומשנה ותלמוד על פה עכ"ל וימים רבים היה לבי מהסס דבאחרית הימים נכתב הכל ונשארו לישראל עד שמצאתי להסמ"ג בהקדמתו שכתב וז"ל ועל כי התורה רבה ועצומה מאד אשר הכתב לא יכילנה וכו' לכך כתב הקב"ה זכרון המצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבע"פ. ועוד טעם אחר בפרקי רבי אליעזר מפני שראה הקב"ה שעתידין א"ה לכתוב כ"ד ולהפכם לרעה ולמינות מסר סימנין למשה בע"פ ולא הסכימו מן השמים לכתבם עד לאחר שעמדו אמונת אותן הנודעים פן יעתיקו אותם הגוים וכו' ע"ש. והשתא מבואר דברישא אמר עשות ספרים וכו' שהוא כטעם הראשון של סמ"ג ויקשה דהא חזינן שנכתבו המשנה והתלמוד וזה למה לא נכתב מאז בקבלת התורה והשאר ישאר בע"פ שהם רמזי וסודי ופירושי התורה הנשכחים ממנו בעוה"ר היום לז"א ולהג הרבה כדרשת רב פפא שלא הסכימו מן השמים לכותבם עד הזמן שנכתבו וכל הלועג על דברי חכמים וכו' והבן היטב:

ומה בזקנותו כך בילדותו עאכ"ו ומה בבית האסורין כך בביתו עאכ"ו נראה לפרש דהכי קאמר ומה בזקנותו כך בילדותו עאכ"ו שהיה בכחו כח גברא לסבול טורח ועינוי. וכי תימא אדרבא בזקנותו שהיה גדול הדור יש סברא דשרי למסור עצמו למיתה אף בדבר שלפי הדין יעבור ואל יהרג לא כן בילדותו דלא פקיע שמיה ואם נהרג ולא עבר מתחייב בנפשו. לז"א ומה בבית האסורין וכו' כלומר הכא לא שייך דין יהרג ואל יעבור או יעבור ואל יהרג דזהו בדבר שהוא חייב אבל בדבר שפטור מעיקר הדין כי הכא דבבית האסורים פטור כי היכי דפטרו במחנה וכמ"ש התוספות ואפ"ה החמיר בביתו עאכ"ו ובילדותו עאכ"ו: איברא דלמ"ש התוספות דהיה פטור צריך לדעת איך מצי להחמיר בכי האי גוונא ליכנס בסכנת מות כי הרואה יראה בהרמב"ם פ"ה דיסודי התורה ובמ"ש מרן בכסף משנה ובמ"ש הר' פרי חדש בנימוקיו לספר המדע לכל הדברות אין מקום להחמיר בכגון זו. ונראה לישב ונדקדק מאמר ר' עקיבא שאמר מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חבירי דהול"ל בקצרה מוטב שאמות ולא אעבור. אכן הכונה דודאי אין ספק דצריך שיבטל נט"י ולא ימות דאין להחמיר במקום דמעיקר הדין פטור. אבל הכא ר' עקיבא היה יודע שודאי דינו להריגה ומיתתו קשה כמו שא"ל ר' אליעזר רבו. ואעיקרא רשאי היה לחבול בעצמו כדי שלא יתעללו בו כשאול אמנם מרוב קדושתו וידיעתו כמה תיקון נעשה בשמים ממעל היה סובל היסורין באהבה אבל עתה שמבטל נט"י ובעבור שלא לבטלה מת לכבוד ה' אשר ציוה לא תסור באופן זה שודאי דינו להריגה שפר קדמיה למות בשב ואל תעשה וז"ש מוטב שאמות מיתת עצמי דייקא ולא יתעללו בי ולא אעבור על דברי חבירי ודוק: